עיניים גדולות – ביקורת הסרט אליטה מלאך קרב

יש שני דברים שהאולפנים בהוליווד מנסים ללא הפסקה להעביר אל הקולנוע ולא הולך להם – משחקי מחשב וקומיקס יפני (מנגה), ובימים אלו עולה על הסרט עם הגב הכי אימתני שיש (הסבר במשך) אליטה מלאך קרב.  עכשיו כאן נשאלת השאלה האם סוף סוף תהיה כאן הצלחה מטורפת שתפיל לנו את הלסת או עוד פספוס קולנועי שיגרום לנו להתחרט שיצאנו מהבית.

תכף תדעו…

יש משהו מאוד מסקרן ומושך בתרבות היפנית שקוסמת למערב ומעוררת את החשק הכמעט בלתי מוסבר להביא אותו, לייצר לו סוג של גרסה מערבית ועל הדרך במקומות מסוימים גם להרוס אותו במקרה הרע, ובמקרה הטוב לעשות משהו יפה אך עם הרגשה מפוספסת, בין אם זה בגלל שינוי של דברים שאולי נראים איזוטריים אבל הם משהו גדול ואינטגרלי ובין אם זה הרצון של להגזים אקסטרה כי ״גם ככה היפנים מוגזמים אז הכל בסדר״ וזה לא משנה אם זה באופנה, סרטים ואפילו קומיקס.

הסרט אליטה מלאך קרב הוא דוגמה מושלמת לכל מה שאמרתי, יש לו את כל המרכיבים להיות מאסטרפיס קולנועי שעוד 30 שנה ילמדו אותו בשיעורי קולנוע לצד האזרח קיין ואבא גנוב 3 כי אתם יודעים מה זה פוטנציאל על חלל? קחו סיפור קומיקס שהבסיס שלו יפני, שלבו במאי שגם יודע איך לקחת קומיקס ולהעביר אותו בצורה מושלמת אל מסך הקולנוע, גם מסוגל לייצר מאסטרפיס קולנועי עם כלום כסף וגם למד דבר או שניים מטרנטינו (בתקופה הטובה שלו), תוסיפו מפיק עם חזון שהביא לנו קלאסיקות אלמותיות וצוות שחקנים מפוצץ.

אבל לפני שנפרק הכל לגורמים וחלקי חילוף בואו נבין מה הסיפור כאן.

הסרט אליטה מבוסס על מנגה יפנית מאת יוקיטו קישירו (yukito kishiro) שראתה אור ב-1990, ומספרת על רופא/טכנאי סייבורגים שמוצא באחד משיטוטיו אחרי חלקי חילוף – את (מה שנשאר מ) אליטה, הודות לידע שלו הוא מצליח לתקן אותה ולהחזיר אותה לחיים כשהיא לא זוכרת כלום מעברה וממי שהייתה בגלגול הקודם. לאורך הסרט הרופא מכיר לה את העולם הפוסט אפוקליפטי/סייברפאנקי בו הם חיים, את ההנאות קטנות של החיים,וכל מיני דברים שמצד אחד מרכיבים את מי שאנחנו ומצד שני מעוררים אצלה זכרונות לגבי מי שהיא ומה שהיא מסוגלת לעשות כולל שליטה אבסולוטית בטכניקת קרב שלא קיימת כבר כמה שנים טובות שעוזרת לה להילחם באויבים ובכל מי שפשוט דורש בעיטה לפרצוף. בזמן שאליטה מתפננת על תפוזים ושוקולד ומתלהבת מכל מה שקורה בחוץ היא מגלה שהדבר הכי מסעיר שיש נקרא ״מוטורבול״, שילוב בין מירוץ, החלקה על רולרבליידס והשמד את האויב שכוווולם רוצים לקחת חלק, להיות אלופים ולזכות בפרס הגדול. כמובן שאת התחרות ינהל הרשע התורן שהוא גם סוג של גנגסטר עתידני שמאוד חושק באליטה וביכולות שלה ולכן הוא יעשה הכל בשביל להשיג אותה.

עד כאן התקציר בלי לעשות שום ספויילר ותאמינו לי שזה מאוווד קשה.

כאמור לסרט הזה יש פוטנציאל להיות משהו שהמון זמן לא נראה על המסך, אבל ברגע שהתחילו לרקום לו עור וגידים סביב אותם חלקי מכונה – החלו הבאגים.

מצד אחד יש לנו כאן סרט אקשן שקטעי הלחימה נעשו באופן מדויק, מרשים ואפילו דוחף את הצופה לפלוט מדי פעם ״וואו״, הקרבות ואותם קטעים נראים כמו סוג של ריקוד יפיפה בין אם הם אחת מול כמה בסמטה אפלה או על מסלול המוטורבול, אי אפשר לפספס את נושא אומנות הלחימה המרהיבה,  הגרפיקה הכה מטורפת והתפילה הקטנה שעלתה לי בלב שכחלק מהמרצ׳נדייז וכל מה שיהיה מסביב גם יהיה משחק מחשב כי זה כל כך מתבקש, אבל בשביל לחבר בין כל אותם קטעים צריך גם סיפור וקטעי קישור, וכאן מתחילה הבעיה.

לאורך הסרט הרגשתי שמה שאמור להיות מקוריות יפנית שעשתה מעבר לעולם האמריקאי כולל השימוש הכה מוכר בעיניים הגדולות של אליטה (הדרך של היפנים להציג דמות מערבית) הולך לאיבוד עם המון דברים שהזכירו לי את היצירות פינוקיו, רומיאו ויוליה, סיפור הפרברים ורובוקופ רק עם אלימות שלקחה השראה ממשחקי הכס במקומות מסוימים שבלא מעט פעמים נמרחה ונמתחה קצת יותר מדי יחד עם קלישאות קולנועיות סופר מיותרות, ובתור אחד שהוא מעריץ של הבמאי המקסיקני רוברט רודריגז שהביא לעולם את טרילוגיית דספרדו הסופר אלימה ואת סין סיטי הדהים/אלים/מרהיב (קומיקס אפל בטירוף מאת פרנק מילר) היה לי מאוד מוזר לחזות בדברים האלה מהסיבה שזה כל כך לא הסגנון שלו, כל הקטעים הנמרחים והקלישאתיים פשוט זעקו התערבות של ההפקה שזה ממש הציק לי. בנוסף, חבר טוב ששוחחתי איתו על הסרט רגע אחרי אמר שהדמויות שם היו מאוד שטוחות – הטובים טובים, הרעים רעים וזהו, אין באמצע, במקום מסוים הצדק היה איתו על אף שאני מעדיף שבסרטים ככה זה יהיה כי בסופו של דבר זה קטע של סרטי קומיקס וראינו מה קרה כשניסו לתת לדמויות לבטים אם הם באמת רעים או פשוט קורבנות של המצב כ-suicide squad שפשוט היה קטסטרופה, אבל גם כשלוקחים דמויות ודוחפים אותן חזק אל הצד אליו הן שייכות – חייבים לתת מעט יותר עומק מאשר הקטע של ״קוד מוסר פנימי״.

אך עם זאת הסרט עצמו מעניק לצופה חוויה בת שעתיים (כאשר יש אסופת קטעים של כמעט חצי שעה מתוך כל הסרט שחופשי אפשר היה לוותר רק בגלל המסטיקיות שהם היו בלי לפגום בסרט עצמו) עם ויזואליות מדהימה ומרהיבה, קרבות מרהיבים, קטעי אקשן מהירים ומדודים שברגע שהצופה מתחיל טיפה לאבד פוקוס הם מושכים אותו מיד פנימה וכמובן השארת תחושה בסוף שכמו שבקומיקס יש כמה המשכים – גם כאן נזכה לעוד כמה.

רוצים לדעת מי משחק את מי?

• רוזה סלאזר – אליטה, סייבורגית שנראית כמו נערה תמימה רק שהיא ממש לא
• כריסטוף ואלץ – ד״ר אידן, מדען, רופא, טכנאי סייבורגים עם לב ענק ואביה המאמץ של אליטה
• מהרשלה עלי – וקטור, הנבל הראשי והבעלים של מוטורבול
• ג׳ניפר קונלי – ד״ר שירין (לא ההיא מפאודה) שעובדת יחד עם וקטור
• קיאן ג׳ונסון – הוגו, נער שעוזר לד״ר אידן להשיג חלקים ועל הדרך מכיר לאליטה את העולם החדש
• אד סקרין – זאפן, סייבורג שמנסה להרוג את אליטה ויהיה מוכר לצופים בתור פרנסיס מדדפול
• רוברט רודריגז – במאי
• ג׳יימס קמרון – מפיק וכותב התסריט (יחד עם התסריטאית לאטה קלגורידיס)

שורה תחתונה

אליטה מלאך קרב הוא סרט אקשן פוסט אפוקליפטי סייברפאנק שמגיע עם גב מאוד חזק ועוצמתי, קאסט שחקנים מרשים ותקציב מטורף שבהחלט בא לידי ביטוי מבחינה ויזואלית, קטעי אקשן וגם סאונד מצד שני יש לא מעט קטעים שמרגישים שהם שם סתם רק בשביל למלא נפח זמן וכביכול לבנות את הדמויות או במילים אחרות, קטעים שאפשר לוותר עליהם. בתור סרט שאמור להוות סיפור מוצא (origin story בשפת הקומיקס) הוא היה לא רע אבל עם מקום להיות הרבה יותר הרבה יותר טוב, אולי בסרטי ההמשך ייתנו לרודריגז יד יותר חופשית ופחות תחושה של במאי ביצועיסט.