ים של פוטנציאל – ביקורת הסרט אקווהמן

הוא מגיע ממעמקים אבל הוא לא עידן רייכל, הוא שוחה במהירות אבל הוא לא מייקל פלפס, הוא להיט סרטי הקומיקס התורן אבל הוא לא מיקום Marvel, גבירותי ורבותי קבלו את התקווה להצלחה של DC אחרי כל כך הרבה כשלונות, קבלו את אקווהמן! וכעת לשאלה המתבקשת, האם פגשנו בכריש או בגפילטע-פיש? קחו נשימה עמוקה ובואו נצלול יחד.

לחברת הקומיקס הענקית DC לא ממש הולך כשזה מגיע לסרטים, בטלוויזיה הם משחקים אותה בענק עם ה-Arrowverse אבל בקולנוע… פחות, הם קרסו בענק עם Suicide squad , Batman vs. Superman היה מביך (מה? לאמא שלך גם קוראים מרתה? בוא נהיה BFF) וגם ליגת הצדק לא היה משהו, מה שכן, כשמתעסקים בדמות בודדת זה משתנה ואפילו מפתיע כדוגמת Wonder Woman עם המאמי הבין-לאומית שלנו גל גדות, שעשתה עבודה נפלאה גם בסרט שלה וגם בליגת הצדק, דבר שנטע בי את התקווה הזהירה הזאת שיכול להיות ויהיה בסדר כי הגרסה החדשה של ג׳ייסון מומאה רחוקה שנות אור מאותה דמות שאנו (חושבים) שמכירים שהצליחה להיתפס כאחת מהיותר מושמצות בעולם הקומיקס (וואלה? זה הכח שלך? לדבר עם דגים?).

ראוי לציין שמי שקרא את הקומיקאים למד להכיר את אחת הדמויות הבאמת חזקות ביקום של DC.

הסרט כלל את כל מה שמצפים לראות בסרט stand alone ראשון ממש לפי הספר – קצת סיפור מקדים של האנטי הירו שהופך לאנדרדוג שהופך להירו אבל עדיין נשאר כמו שהוא, פוגשים את החליפה שמופיעה לראשונה וכל זה בלי שום קשר שכבר פגשנו אותו בליגת הצדק.

אבל לפני שנעמיק אם זה היה מהלך חכם לחזור אחורה מבחינת הדמות למקור או שהיו צריכים פשוט להמשיך עם קו הזמן כמו במקרה של ספיידרמן (שהיה ב-civil war ואז בסרט משלו) בואו נכיר את הסיפור בקצרה: אקווהמן הידוע בשמו ארתור קרי (אין קשר לג׳ים, טים, דרו או למנה החרפרפה) תוצר אהבה של מלכת אטלנטיס – אטלנה (ניקול קידמן הנצחית) וטום, שומר המגדלור, נקרא אל הדגל ע"י מרה (Mera המגולמת ע"י אמבר הרד המהממת) להיות מלך אטלנטיס ועל הדרך  להציל את אטלנטיס ואת העולם שמעל המים מהשמדה. למה? הטוען לכתר אורם (המשוחק ע"י פטריק ווילסון) טוען שהמין האנושי הזיק "קצת" יותר מדי לים והגיע הזמן להחזיר לו באותו מטבע ושזה בכלל לא קשור לזה שהוא רעב לכוח ולשליטה כמלך יחיד על כל הממלכות בדיוק כמו כל נבל טוב בקומיקס. כמובן שהדרך היחידה לפתור את כל  הבלאגן טמונה בתוך חפץ אגדי שנעלם בענן הזמן – הקלשון של נפטון שנמצא אלוהים יודע איפה. קלאסי.

אמנם עלילת הסרט היא לא הדבר הכי מקורי שפגשנו (בלשון המעטה) ומזכירה פרק לא ממש מוצלח של משחקי הכס או משפחת טודור עם כל התככים בין בני משפחה ואינטריגות של בני מלוכה הכולל מרדף אחרי הכתר, אבל כמו שלמדנו בסרטי קומיקס – רוב הזמן אנחנו באים בשביל לחזות באיך לוקחים דמות מצוירת הופכים אותה לאמיתית, בתוך בלילה מרהיבה של אקשן, אפקטים, לחימה, קטעי הומור ששוברים רגעי דרמה כבדים עם פסקול פומפוזי, ואת זה עשו באקווהמן בצורה מופלאה.
הנופים בכל אחד מהלוקיישנים בין אם אמיתיים ובין אם מסך ירוק – מרהיבים ומלאי פרטים שלא נותנים לעין לנוח וכבר גורמים לנו לתכנן את החופשה הבאה לפי אותם מקומות, משם אנו נתמוגג על סצנות האקשן שבהן הסרט מצליח להגיע לממדי מארוול – הן גדולות, חזקות, ללא רחמים, מלאות ברגעי הומור שבשלב מסוים אתם עלולים לשאול את עצמכם "איפה איירון מן וקפטן אמריקה?"
הבעיה שזה ככל הנראה בין הדברים הטובים הבודדים בסרט, נכון שכישרון המשחק של ג'ייסון מומואה לא רע ואפילו טוב, אבל זה לא מספיק להחזיק את כל הסרט לבד אפילו שאנו רואים את האיש ששלט במדבריות פתאום שולט גם בימים בלחימה משעשעת וקלילה.
עוד דבר טוב שממשיך במסורת של DC ומתפקשש זה צוות השחקנים, בין שלל הדמויות אנו פוגשים קאסט גדול, עוצמתי וחזק שאמור היה לקחת את הסרט לגבהים (או עומקים) מטורפים, בין השחקנים אנו פוגשים:

• ג'ייסון מומואה – אקווהמן
• אמבר הרד – מרה
• יאיא עבדול – בלאק מנטה
• פטריק וילסון – אורם
• דולף לונדגרן – נראוס
• טמוארה מוריסון – תומאס, אבא של אקווהמן
• ניקול קידמן – המלכה אטלאנה, אמו אקווהמן
• וילם דפו – נוידיס וולקו
• לודי לין – מורק
• רנדל פארק – ד"ר סטיבן שין
• ג'ון רייס דייויס – המלך ברין
• במאי – ג'יימס וואן

וההפתעה הכי גדולה, ג'ולי אנדרוס בתור קאראת'ן

עם כאלה שחקנים היינו אמורים לחזות ביצירה חזקה ומטורפת אך עם זאת… הרבה פחות ואם תרצו דוגמה נוספת נטולת ספויילרים קחו גם את הנבל שאמור להיות ראשי בסרט – בלק מנטה, גם שם קיבלנו דמות שולית, שטוחה, עם מניע צפוי מראש שאפילו קיבלה קטע מונטאז' של שנות ה-80 ושכל זמן המסך אולי מסתכם ב-10 דקות. אולי. וגם שם זה היה פספוס יותר גדול מבובה פאט בסרטי מלחמת הכוכבים.

שורה תחתונה

לאקווהמן יש פוטנציאל להיות סרט ה-DC הטוב ביותר ואולי הוא בעצם כזה, הוא מלא באפקטים, סצנות קרב מרשימות, קטעי הומור נחמדים ולקהל הנשי – ג'ייסון מומואה בלי חולצה ולקהל הגברי – אמבר הרד במחשוף נדיב. מצד שני הסיפור והנבלים הראשיים שטוחים כמו הנייר עליהם הם נכתבו ו-95% מהדברים צפויים לחלוטין וזה קצת פחות כיף,  אז אמנם גירוי מנטלי אין אבל מבחינה ויזואלית יש כאן הצלחה לא קטנה.