אומנות או נמות – ביקורת היפסטרית על תעשיית הגיימינג

כל כמה זמן יש לי מצב רוח לshooter מטומטם ומהנה להעביר בו את הזמן. אתם יודעים, שיצעקו עליl באוזניה תוך כדי שאתה יורה לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יהרוג מישהו, לתפוס מכסה כשאתה גוסס ולהתפלל שהדמות שלך תבכה בפינה מספיק זמן כדי להשאיר לך שבב סיכוי השרדות וכמובן לקבל את הסיפוק הזה כשאתה מתכנן אסטרטגית את התנועה שלך וצולף בשלושה נאצים או טרוריסטים או מה שזה לא יהיה טורדניים במיוחד.
פעם קודמת שהדבר המשונה הזה קרה פניתי ל-Far Cry 3. תארו לעצמכם איך התפלאתי כשהמשחק היה יותר מזה. כלומר, בתור shooter לא היה לו מה לחדש. הוא היה די משעמם ורפטטיבי באיזו שהוא שלב. החוזק של Far Cry 3 היה באווירה של האי, בואס הפסיכופת וכמובן בג'ייסון ברודי שהיה עגול, מורכב ומעורר אמפתיה. כלומר באלמנטים שבדרך כלל, לפחות בעיני, זרים לעולם ה-shooters בו בדר"כ אתה מקבל לידיך איזה גבר מאצ'ו לא מציאותי במויחד למשך שמונה שעות שצועקים עליך ואתה באדרנלין טווח בכל דבר שמסביבך.

עכשיו המחשבה של Ubisoft  הייתה "הם אהבו את הקודם אז אם נעשה בדיוק אותו הדבר במשחק הבא הם יאהבו גם את זה". כמובן שיש הבדלים מסוימים. השידרוג הגרפי משמעותי והעולם הרבה יותר יפה. הם תיקנו מספר דברים והוסיפו דברים שחיזקו את כל מה שאדיר בשלוש. אבל אנחנו כלואים באיזה עולם מעוות שפסיכופת בנה בארץ לא לבנה כל שהיא והגיבור מאבד בהדרגה את השפיות. הגיימפלי הוא עוד מכל מה שאהבנו ובאופן כללי, המשחק משדר תחושה חזקה של more of the same. המחשבה הזאת של יובי באמת רציפה לוגית אם אתה רובוט או שיש בבעלותך מפעל מאפינס בו "עוד מאותו הדבר" זה בדיוק מה שאתה רוצה (כי מי לא רוצה עוד מאפינס?). אבל אם תשאלו אותי, זה אחד הדברים היותר מעצבנים בתעשייה שלנו.

Far Cry לא היחיד שנופל לדפוסים.
יש לנו את סדרת פוקימון שהשינויים בין משחק למשחק מינוריים לחלוטין למי שלא מעריץ אדיר של הסדרה. יש לנו את God of War שאני מנחש שממש יש טמפלט של התסריט עם שורות ריקות למילוי ויש כמובן את מאריו שנשאר מאריו עוד לפני שחלק מאיתנו בכלל החזיק שלט.

מה הבעיה בזה? ובכן נגיד ואתם רוצים לראות יותר ממשחק. נגיד אתם פוצים ארטיסטיים שמאמינים שמשחקי מחשב צריכים להתפתח לפורמט אומנותי ושאנשים עילאים ומתנשאים יבחרו בפורמט שלנו כשהם רוצים ליצור יצירה ביקורתית על הפטריארכיה או הכיבוש או מה שזה לא יהיה.

ככל שהזמן עובר ככה אנחנו רואים יותר התנסויות מעניינות בתעשייה. Valiant Hearts הוא דוגמה מצוינת. בעיני אחד המשחקים היותר מרעננים ששיחקתי. הוא סיפר סיפור אמיתי באמצעות משחק. אמנם הוא התקשה מאוד להעביר משחק שלם בלי להשתמש באמצעי אלימות כל שהוא במשחקיות ותוך כדי להיות אינטרקטיבי, אבל הוא שרד את זה. יותר משהסיפור היה אמיתי, הוא נגע בכפתורים הנכונים. הוא הראה את מלחמת העולם הראשונה בעין מעניינת.
כמו Valiant Hearts, משחקים רבים יכולים לצוץ שיציעו משהו שונה. תפיסה אחרת של המציאות, עולם תוכן אחר. כי זה מה שאדיר באומנות לעומת סתם מוצר מהנה, הוא גורם לנו להסתכל על דברים אחרת.
ולמה בעצם שמשחקי מחשב לא יהיו אומנותיים? הכוח שלהם בתור מדיה אדיר. הם מסוגלים להיות ארוכים יותר מסרט, הדמויות שם מעוררות בנו יותר הזדהות כי אנחנו מלווים אותן בכל צעד, כל חוויה שם יכולה להיות יותר מעוררת .

אז נכון, לא כל משחק צריך להיות מהפכני. כמו שיש לנו הרבה מהיר ועצבני ורובוטריקים שהיו לי יציאות בשירותים שתרמו יותר לתודעה האנושית מהם. אבל הוליווד שיחררה גם את אפוקליפסה עכשיו וספרות זולה שגורמים לך לרצות לנשק את הבמאי בשפתיים (וזה רק כי אני מצנזר את עצמי כי זו כתבה המתפרסמת לציבור ולא מקום לארוטיקה עדינה).
בדיוק ככה אני רוצה שתעשיית הגיימינג תהיה (אולי מינוס הארוטיקה).

אבל זה קל לייצר רפליקות של אותו משחק ובטח שזה קשה לייצר משחק שונה.
טריפל איי דורש המון תשומת לב. הוא ארוך, כבד גרפית, דורש אינטיליגנציה מלאכותית טובה. במילים אחרות, טריפל איי זו הפקה לכל עניין ודבר. לייצר טריפל איי גרוע זו הסתכנות כלכלית ענקית.
רפליקות זו הצלחה מובטחת כי אנשים אוהבים לעשות שוב את מה שהם נהנו לעשות קודם.

 

 

פה מעניין לציין את תעשיית האינדי. מאחר שטריפל איי כל כך קשים לייצור, אתה רואה שלחברות קטנות קשה מאוד לייצר משהו מקורי ואפי. בסרטים אתה רואה המון פסטיבלים של במאים קטנים וחלק מהיצירות שלהם גם ממש טובות. יצרנים קטנים בקולנוע גם לא מעט פעמים זוכים להכרה כיצירה מקומית ולמימון מדיני.
משחקים? מי ייתן מימון ממשלתי למשחקים? ולייצר משחק עם דמויות אמיתיות ועלילה זה קשה בשל העובדה הזאת.
אפשר לראות המון יצרנים עם פתרונות יצירתיים לבעיה הזאת. משחקים למשל בהם כל הדמויות הן מרובעים צבעוניים (Thomas Was Alone) או דמויות מצוירות (Dive Kick). כולם אילמים, הכל באמצעות טקסטים או קריין יחיד (Bastion).
הכוח של אינדי על הטריפל איי הוא בכורח שלהם למקוריות כי בלי המקוריות הם לא יצליחו למצוא מקומות לחסוך בכסף ובמקביל להעביר חוויה מהנה וסוחפת ובנוסף לכך הם לא יצליחו להתבלט ולגרום לאנשים להעדיף אותם על התעשייה.
וכפי שאמרנו,  מקוריות זה טוב לאומנות, כן?

ברגע שיש לנו יותר מדי משחקים מהסוג הזה שמוסיפים כל שנה ספרה או כותרת משנה, במילים אחרות – מותגים, יש לנו פחות התנסויות ופחות נועזות ופחות כיווני עלילה חדשים. התעשייה עוברת קריסטליזציה והכל עובד בתבניות. זו מחלה שתקפה חזק shooter מלחמה.

במי תלוי כל הסיפור הזה? קל להאשים את התעשייה או החברות הגדולות או אמפיריליזם (או אילומינטי) אבל זה בסופו של דבר אשמתנו. כן כן, גם אתה שם שמסתכל על הכתבה הזאת ועומד להעביר למשהו פחות מתנשא ואלטיסטי.
הכי קל לתעשייה ליצור זבל. אם זה היה תלוי בהם סביר להניח שהיינו רואים עדיין משחקים דו ממדיים של חללית מול חייזרים.
בלי לשלם לתסריטאים, מעצבים, גרפיקאים או מתכנתים.
הכל תלוי בכמה אנחנו מוכנים לשלם ולמה.
פה מצויה גם התחרות. אם למישהו יש מוצר עליון ואנחנו נעדיף לשלם לו אז החברה השנייה תצטרך ליצור מוצר ברמה הזאת או גבוה יותר כדי לנצח בפעם הבאה.
אם תשאלו אותי, החברות מצפצפות עלינו וזה כי אנחנו מאפשרים את זה. אנחנו נשלם ל-MW2 למרות שכולם יודעים ש-Activision השקיע יותר בשיווק ומיתוג מאשר במשחק עצמו, נקנה גם את GTAV למחשב למרות שאין ספק שרוקסטאר מזלזלים בקהל ה-PC ומתעצלים לגמר את המשחק לרמה שלא תראה על הפנים.
הסטנדרטים שלנו בתור קהל נמוכים ולכן החברות מרשות לעצמן לייצר כותרים שקלים יותר לייצור וחסרי מקוריות.
כמובן שאם המוצר מזעזע לגמרי לא נקנה אבל מעבר לזה, אנחנו משלמים להמון שטויות טריפל איי.
כדי שאומנות תיווצר צריך ביקוש לאומנות. צריך שלייצר משחק ממש חדשני ומקורי יהיה שווה את הסיכון שהוא ייצא שבור.
זה הכוח המניע של אומנות אדירה בקולנוע. גם של גאנגו או 12 שנים של עבדות שאנשים ממש אוהבים בלי להיות יומרניים כי זה פשוט שונה, מרתק ונעשה ממש טוב.
אלו האנשים האלה עם משקפי ההיפסטרים שרואים רק טרנטינו ויבלבלו לך במוח שאין קומדיות טובות מאז מונתי פייתון או צארלי צאפלין (גילוי נאות: אף אחד לא באמת חושב היום עמוק בליבו שצארלי צאפלין מצחיק) ששומרים בחיים את האומנות בקולנוע. הם קהל שוק גדול דיו כדי להשקיע כסף בקטע הזה של מקוריות. לקולנוע יש קהל גדול, חזק ויציב של הפוצים האלו.
צריך שנעדיף את המשחק שמנסה לדקור זוויות חדשות במקום לקנות אססין קריד שש עשרה. צריך שיאמרו להם בצורה הפשוטה ביותר, לייצר עוד מאותו הדבר, גם אם הדבר היה אדיר, זה לא בשבילנו.
נכון, זה לא תמיד כיף אבל זה שווה את זה בטווח הארוך כי זה המקום לחקןר ז'אנרים חדשים ואפילו את אותם ז'אנרים מכיוונים אחרים. גם בשביל מי שמשחק רק בשביל הכיף זה ישתלם כי הוא יזכה לראות התנסויות חדשות בגיימפליי.
לא אקנה את Far Cry 4 או פוקימון ושיחקתי רק את שלושת משחקי ה-God of War בלבד.
אני מת לרוץ לאחרים אבל אני יודע שברגע שזה קורה אני אומר לחברות שאני מעדיף את זה מאשר שיחפשו משהו אחר ששווה יותר את הכסף שלי.

ולמה שנעשה את זה? זאת השאלה שחוזרת שוב ושוב.
קשה להסביר למה כל כך חשוב לבנות אומנות במשחקי מחשב. אני יכול פשוט לומר לכם ככה: יצא לכם לשמוע קטע גיטרה פסיכודלי? יצא לכם לראות סרט שגרם לכם לבכות ולצחוק ואז לחשוב קצת על מה שמסביב? סביר להניח שכן. סביר להניח שאתם לא תרצו לוותר על החוויה הזאת. החוויה הזאת מתקיימת רק בזכות הצורך הכלכלי של תעשיינים לייצר דברים טובים. גם אינדי חשוב פה אבל הוא לא כח מניע עוצמתי דיו, הוא לא יכול לבטא את עצמו במלוא העוצמה כי פשוט אין לו את הכסף לזה.
עכשיו תחשבו על מצב בו אתם חוזרים הביתה, שוכבים עם חברה שלכם על הסאפה (או חבר שלכן), פותחים איזה משחק מלחמת העולם השנייה טוב ועוברים חוויה יותר גדולה מפשוט כיף אדיר שברצח של נאצים. וכשהוא נגמר יש לכם צביטה כזאת כי אתם רוצים עוד מהדבר האדיר הזה.

אם אתם מחפשים ככה משחק טוב שילך עם הסוביניון בלאן שלכם, תיכנסו ל-CDKeyHouse. אל תדאגו, יש שם גם משחקים רגילים.