גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
האירוע הקולנועי הגדול ביותר שכולם חיכו לו (כמעט כמו לעונת הסיום של משחקי הכס) הגיע לסיבוב נוסף, עמוס דמויות, קרבות, רגעים מצחיקים, רגעים עצובים, רגעים נוסטלגיים ו…פרידה אחת גדולה. הכינו ממחטות והצטרפו לביקורת נטולת ספויילרים (וזה היה מאוד מאוד קשה) של הנוקמים: סוף המשחק.
אחרי 10 וקצת שנים, אחרי 22 סרטים עם כמות מטורפת של דמויות הקומיקס האהובות, אחרי הסרט הקודם שהשאיר את הלסת שמוטה על הרצפה למיליונים – מגיע הסיום הפומפוזי והעוצמתי ולא רק לסאגת ״מלחמת האינסוף״ אלא גם לסיפורם של הנוקמים ומלחמתם על פני כדור בארץ בכוחות הרשע שהחל עם Iron man הראשון וגם לשלב השלישי ביקום הקולנועי של מארוול.
אז אירועי 21 הסרטים הקודמים שבנו את היקום המפואר עם סיפורים שמצד אחד היו Stand alone ומצד שני חלק מסיפור אחד גדול, הובילו אותנו אל ״החוברת האחרונה בסדרה״ בה כל הגיבורים האהובים עלינו מכל הסרטים התקבצו יחד לסרט אחד וניסו לעצור את ת׳אנוס (ג׳וש ברולין) מלהפוך חצי יקום לאבק. בסרט הנוקמים: סוף המשחק אנו מוצאים עולם עצוב, שבור ובעצם ההפך הגמור ממה שת׳אנוס חשב שיהיה ואת שאריות הגיבורים שמנסים להבין איך לתקן את המצב ולהחזיר את הגלגל אחורה או איך להתמודד עם המצב הקיים ולחיות את שארית חייהם על הצד הטוב ביותר שהם יכולים, בין אם זה להשלים עם המצב ולהוציא את המקסימום כולל הקמת משפחה או לשקוע בכעס או לשתות המון ולהפוך לג׳ים מוריסון בסוף חייו.
כמובן שבסרט מסוג כזה אנחנו לא נעביר 3 שעות של איך הענק הירוק לומד פסנתר וקפטן אמריקה משקיע בגינון אלא בסיפור קומיקס קולנועי ומרהיב שירטט את הלב והגוף עד כדי דמעות עם שילוב מושלם של אקשן, הומור, דרמה וסיפור מעולה. אבל נחנו קופצים מהר מדי, בואו נחזור מעט אחורה ונבין למה זה אחד מאירועי הקולנוע הגדולים ביותר ולמה סרט שכזה הוא לא עוד ״סרט קומיקס״.
נתחיל בעלילה, בסיפור שעוטף וסוגר את כל העסק, מבחינת התוכן יש לנו בלאגן מטורף של כל כך הרבה דברים שמתכנסים למקום אחד. בסרטים האחרים שהדבר הזה קרה גם שם גילינו שהלכנו לאיבוד, שהכל היה מבולבל וחוויית הסרט השאירה אותנו בתחושה של לא משהו, בסרט החדש של הנוקמים זה ההפך הגמור. נכון שיש המווווון מידע ותוכן אבל זה עובר בצורה חדה, מסודרת והגיונית ובסוף אנו מגיעים אל הקליימקס בתחושה של ״הבנתי מה קורה מכל זווית״.
בנוסף, הכותבים ידעו לשלב המון רגעים ואיזכורים מסרטים שעברו, סגירות מעגל על כל מיני דברים ואמירות ואפילו רפרנסים לכמה רגעים מאוד מכוננים בעולם הקומיקס עצמו, כל הדברים הללו הוסיפו לחוויה הכללית ואפילו אם הצופה שצפה בסרט לא היה 100% מחובר או שזכר את הפרטים או שנגרר לראות עם מישהו הבין והתחבר וכל דבר קטן שכזה רק עזר והרים לחוויה הכללית. אל העלילה תוסיפו את האלמנט שהוא כמעט ייחודי לסרטי מארוול ש-DC מנסים בלי יותר מדי הצלחה לעשות וזה לשמור על אווירה קלילה והומוריסטית. זה לא חייב להיות הומור סלפסטיק וטיפשי אלא יותר מהן החכם שגם יכול להסתכם באיזו שורה לא ממש צפויה שאחת הדמויות תגיד במיקום מושלם ומדויק, וכיאה לסרט מארוול – יש המון רגעים כאלה שלא פעם הקהל צחק בקול וחלק אף מחאו כף. אבל עזבו, לא באנו רק לבדיחות בין קפטן אמריקה ל-Iron man, באנו לראות אקשן, גיבורים בתחפושות מכסחים במכות נבלים בתחפושות, באנו לראות פיצוצים, חלליות, חייזרים ואבנים ומזה קיבלנו מנה סופר גדושה, ולא רק בקרבות של ״כמה על כמה״ אלא גם בקרבות אדירי מימדים שהזכירו את הקרבות בשר הטבעות עם אותה עוצמה ואינטנסיביות ואפילו יותר! כן כן, קרבות מהסוג שמדביקים אותך לכסא וגורמים לך לפלוט מדי פעם ״וואו״ כמו ילד בן 6 שמגיע בפעם הראשונה לחנות צעצועים ענקית בניו יורק. אתם מבינים לאן חותר.
אז אקשן, הומור ועלילה מעולה יש לנו, אל כל זה תוסיפו גם גרפיקה ולוקיישנים שיפוצצו לצופה את המוח ואם אתם רואים את זה בגסות התלת מימד – אז הניצול של המשאב הזה נעשה אני בדרך! מדויקת שבאמת מוסיפה עוד חלק לחוויה, אבל גם אם לא אז לא נורא, זה לא פוגע ולא מחסיר. כל סצנה נותנת לנו את התחושה של כמה הכל גדול ומפואר, עד כמה הכל מושקע עד רמת הפרט הכי קטן רק בשביל שהתמונה הכללית תהיה הכי מפורטת וברורה שרק אפשר, אחרי הכל זה סרט שסוגר סיפור ואי אפשר שיוותרו שאלות פתוחות ואת זה החברים במארוול יודעים לעשות טוב יותר מכל אולפן אחר. אלמנט נוסף שמצד אחד סמוי ומצד שני משחק בתפקיד מפתח זה נושא הסאונד והמוזיקה, כל מי שמכיר אותי יודע עד כמה הדבר חשוב בעיניי ועד כמה זה יכול להפוך את הסרט לעוד יותר מוצלח או להרוס אותו לחלוטין, לשמחתי גם למחלקת הסאונד מגיעים אינספור שבחים על הכנסת קטעי מוזיקה נכונים ברגעים מדויקים כולל התאמה מושלמת לנסיבות (שוב, קשה לפרט עוד יותר מחשש לספוילרים) אבל תסמכו עלי – לא פחות ממושלם.
את הנעיצה האחרונה נעניק לשחקנים שלמרות שיש כאן לא מעט שמות גדולים שהופיעו לאורך השנים מרגישים שאין כאן מישהו שבלט הרבה יותר מעבר לשאר עקב משחקי אגו, כל אחד קיבל את זמן המסך המדויק בשביל לא להרגיש את תחושת המיצוי וההגזמה, בין אם זה השחקנים הראשיים ובין אם אלו שחקנים אורחים שחזרו לסצנה קצרצרה להידוק הסיפור. בנוסף, חשוב לי כאן לציין לטובה גם את השימוש החכם שהכי לא מרגיש מאולץ בטריקים ׳׳סוחטי כרטיסים׳׳ סטייל סצנת ה-Girl power או שימוש בכל מיני קאץ׳ פרייז שאנשים רק מתים לשמוע או אפילו שימוש באייקון שהפך לאלמותי לפני ואחרי מותו – סטן לי, כל הדברים הקטנים והגדולים הללו יצרו משהו אחד גדול ומופלא!
שורה תחתונה
הסרט הנוקמים: סוף המשחק סוגר לנו את הסיפור הזה מצד אחד אבל לא ממש מכין אותנו למה שיקרה בעתיד, ממש כמו בסיום של לוגאן – גם כאן אין סצינת סיום, דבר שמעיד על סוף סיפור טוטאלי. הסרט נראה ונשמע מדהים מכמעט כל בחינה, הסיפור שלו סוחף ואפילו סוחט דמעות (תגיעו עם ממחטות) ועל אף שמדי פעם יש סצנות שטיפטיפונת נמרחות – 3 השעות של הסרט טסות בטירוף והקהל יוצא נפעם ונרגש, מצד שני אני חייב לומר ש׳׳סוף המשחק׳׳ אמנם מספק רגעי שוק והלם או רגעים שמוערכים לנו את כל המערכת מבפנים אך הלם כמו שהיה ב׳׳מלחמת האינסוף׳׳ לא היה כאן, כמעט והגיע לאותו ה-Level אבל לצערי רק כמעט.
כאמור המשחק, הויזואליזציה, הסאונד והסיפור היו מטורפים וסך הכל החוויה לא פחות ממדהימה ותודה לאחים רוסו על העבודה המטורפת.
הנוקמים: סוף המשחק
סיפור - 9.5
גרפיקה - 10
סאונד - 10
משחק - 10
חוויה כללית - 9.5
9.8
מאסטרפיס
אל תפספסו את חוויית הקולנוע של השנה
