עיניים זועמות – ביקורת לסרט "בלאדשוט"

סרט הקומיקס אשר הגיע אלינו לא מחדש המון, אבל כן לוקח את המרכיבים המוכרים של סרטי נקמה ועושה מהם ארוחה קצת שונה

"בלאדשוט" הוא קומיקס אשר אני לא שמעתי עליו, וכשראיתי את הטריילרים לסרט שלו בכיכובו של ווין דיזל ומהמפיקים של סדרת "מהיר ועצבני" הוא נראה מעניין.
סדרת "מהיר ועצבני" יודעת להעביר אקשן טוב ומקורי, מתובל במעט הומור ועם אינטראקציות לא רעות בין דיזל לשאר חברי הצוות שלו, אז החלטתי שאבדוק את הסרט החדש גם.
לא קראתי את הקומיקס לפני הסרט, ולכן הגעתי אליו מנקודת מבט של חובב סרטי אקשן בציפייה לסרט אקשן.
האם "בלאדשוט" מצליח להיות סרט מוצלח גם למי שאינו מכיר את קומיקס המקור? בואו נגלה.

עלילה

העלילה של "בלאדשוט" עוקבת אחר ריי גאריסון (ווין דיזל), חייל אשר נרצח ומוחזר לחיים בזכות הטכנולוגיה של דוקטור האמיל הרטינג (גיא פירס).
הוא מגלה שהוחדרו לו אל הדם מיליארדי ננו מכונות אשר יכולות לרפא כל פציעה שלו בקלות ובמהירות, בנוסף לכך שהן מעניקות לו כוח ועמידות משופרים.

בשלב מסוים ריי מגלה שלא כל מה שמספרים לו הוא האמת, והוא יוצא לגלות מהי האמת שלו, במה שמזכיר סרטי נקמה מודרניים.
מבחינה סיפורית, הסרט משתמש בהמון טריקים ידועים של סרטי נקמה, כמו דמויות הסמכות אשר הגיבור לא בטוח שהוא יכול לבטוח, זיכרונות אשר הם לא בטוח שלו, והסצנה הגדולה בה הוא מחליט לסיים את הכל.

יחד עם זאת, הסרט מתמקד במשהו מעט אחר. בניגוד לסרטי נקמה אחרים בהם לרב החצי הראשון שלהם הוא אמונה שלמה במערכת בהם הגיבור נמצא, לפני שהוא מגלה שהיא לא בדיוק מה שהיא מתיימרת להיות ואז בחצי השני הוא עושה משהו לגבי זה, מרבית "בלאדשוט" מתקיים בחצי השני הזה, בלי לבסס כמעט את החצי הראשון.
זה נותן לסרט גישה מרעננת קצת, כיוון שאנו רואים דברים ייחודים לא רק מהגיבור הראשי שלנו, אלא גם מהנבלים אשר מבינים מהר מאוד שהם לא בשליטה.

אל תבינו אותי לא נכון הסרט לא יזכה בפרס "סרט האקשן המחדש של השנה", אבל הוא בכל זאת מצליח להרגיש מעט יוצא דופן בנוף הקולנועי של סרטי אקשן ונקמה אשר מתנהלים במסלול מאוד דומה אחד לשני, וזה הופך את חווית הצפייה בו והרצון לראות מה יקרה למהנה יותר.

דמויות

אחד האלמנטים שאהבתי זה שהאנסמבל דמויות שלו מצומצם יחסית, מה שגורם לכך שיכול להיות יותר מיקוד על כל דמות, מיהי, מהי האג'נדה שלה, מהי הסיבה שהיא שם ועוד.
לצערי הסרט אינו עושה זאת עם אף דמות חוץ מריי, מה שגרם לי להרגשה של פספוס. הוא מכיר לנו את הדמויות, ויש להם רקעים, עיצוב ולבוש מגניבים לחלוטין, ואז הוא אומר לנו "נכון שהבחור הזה נשמע מעניין? ובכן אתה לא הולך לגלות שום שבריר מידע נוסף עליו כל הסרט הזה".
הם מראים לנו את היכולות שלהם במהלך קטעי האקשן, וזה כן מתקשר למידע אשר סופק לנו מוקדם יותר, אבל זה גורם לי לרצון נוסף לדעת עליהם יותר. אני יכול להגיד שאני מכיר את האישיות של אולי חצי מהדמויות שהסרט הכיר לי, ברמות שונות, וקיוויתי למעט יותר עם ההשקעה שהם השקיעו באלמנטים האחרים.

וזה באמת חבל, כי חלק מהדמויות פה ממש מוצלחות.
גיא פירס משחק פה את הדוקטור אשר שולט בהכל, ואני ממש נהניתי מהדמות שלו. היא מתחילה רגועה לחלוטין בתחילת הסרט, וכאשר הוא מתקדם הוא מתחיל לקבל התפרצויות של זעם מידי פעם אשר מראות כמה קשה לו לאבד שליטה וזה פשוט נראה נפלא.
הצלע הנשית מסופקת על ידי קיי-טי (איזה גונזלס), בתור חיילת משודרגת אשר עוזרת לריי להבין את מה קרה ולהתמודד עם זה, ואחת הסצנות הכי טובות וויזואלית בסרט שייכות לגמרי לה, סצנה אשר גרמה לי לפעור את פי בתדהמה. בנוסף מבין כל הצוות של החיילים המשודרגים היא מקבלת הכי הרבה במה והתפתחות לאורך הסרט, ומצאתי את עצמי מתחבר אליה ולקשיים שלה.
את הדמות הקומית אנחנו מקבלים בצורת וילפרד ויגינס (לאמורן מוריס) אשר כתב את הקודים המקוריים שאפשרו לדוקטור הרטינג להתניע את תוכנית חיילי העל שלו. המשחק שלו הוא בהחלט הכי מושקע ותנועתי בכל הסרט, וההומור שהוא מספק גרם לי לצחוק בקול יותר מפעם אחת, במיוחד במהלך האינטראקציה שלו עם שאר הדמויות.

ועכשיו לריי עצמו, "בלאדשוט". ווין דיזל הוא לא שחקן רחב במיוחד, אבל מה שהוא כן עושה הוא עושה בצורה מאוד מוצלחת. הדמות שלו במהלך הסרט מראה בלבול, כעס, זעם (המון המון זעם), נחישות, ובכמה מקרים מעטים עצב, תמיכה קלה, ורגיעה, והוא עושה זאת בצורה מאוד מוצלחת, מה שאני מאמין שהופך את זה לקל יותר עבורו כיוון שהדמות בבסיס שלה לא שונה בהרבה מדומיניק טורנטו אשר הוא משחק בסדרת "מהיר ועצבני" ואני בטוח שהוא מכיר אותה היטב כבר.
זעם הוא הרגש השולט בו לאורך מרבית הסרט, ואת הרגש הזה דיזל יכול להעביר היטב גם דרך העיניים שלו ועם מעט מאוד מילים.
הדמות הזאת מותאמת לו כמו כפפה ליד, והמבנה הגופני של דיזל גם עוזר לשרת אותה בסצנות האקשן. כאשר הוא סוגר את היד שלו על הגרון של מישהו, אני יכול להרגיש את הלחץ הזה, אני יכול להאמין שקשה לו לנשום.

אקשן

האקשן בסרט הוא אקשן משובח אשר מנצל למקסימום את הדמויות המעטות שלו ואת הטכנולוגיה העתידנית שהוא מראה לנו על מנת להעניק סצנות אקשן מוצלחות, עם אנשים בעלי יכולות על, מיקומים ייחודיים, וכמויות של אנרגיה.
האקשן מצולם בצורה ברורה, גם כשהמון קורה על המסך, כך שהיה קל לי לעקוב מי נמצא איפה ביחס לאחרים במרחב.
חצי מהאקשן בסרט הוא אקשן די סטנדרטי לסצנות האקשן שהרבה אנשים מכירים, עם רובים והרבה מאוד אנשים אשר יורים על הגיבור ומתים לבסוף.
אבל החצי השני, או או החצי השני.

סצנה אחת בתחילת הסרט מצולמת בצורה כל כך יפה, עם צבעים וצללים אדומים, תנועת מצלמה איטית יותר, ושימוש מכובד בהאטה של זמן על מנת לתת לכל מכה, כל אגרוף, וכל יריה את המשקל שלה. היא ממש מכניסה אותנו לא רק אל הקרב עצמו, אלא אל תוך מצב הרוח של ריי עצמו, אל תוך הזעם שלו, אל תוך הצורך שלו לנצח בכל מחיר.
לא ראיתי שום סצנה דומה לה בחיי, והייתי אומר שהיא לבדה שווה את מחיר הכרטיס כבר.

הסצנה השנייה היא סצנת הקרב הסופית, בה זורקים עלינו לפתע מספר דברים מגניבים בו זמנית, ואשר מתקיימת לא מעט זמן על גבי הגג של מעלית. בשטח כזה קטן, הבמאים היו חייבים לנצל אותו למקסימום, והם עשו זאת עם אקשן תמידי ותנועות מצלמה קרובות אשר גרמו לי להבין בדיוק מה כל תנועה שם עושה ולאן כל מכה מכוונת. הסצנה היא לא ארוכה אבל היא מהנה ומאוד קינטית.

אין ספק שמי שמגיע לקבל אקשן איכותי יקבל אותו, עם כמה מהצילומים הכי יפים שראיתי בסרטי אקשן עד היום, וסצנת האקשן הכי מהממת ויזואלית שיצא לי לחוות.

אווירה ואפקטים

אפקטים. מהו סרט אקשן ללא אפקטים? ויש פה אפקטים, לא משהו שאתם לא רגילים לראות, פיצוצים, נפילות, מכות וכו'.
אני דווקא רוצה להתמקד באפקט ספציפי אחר אשר לפי דעתי גונב את ההצגה לכל האחרים.
בתוך ריי מושתלות ננו מכונות שיכולות לרפא כל פציעה שלו, ואנו רואים אותן עושות זאת לא מעט לאורך הסרט, וזה נראה מדהים.

האפקט שהם השתמשו בו על מנת להראות זאת, אשר מזכיר עשן שחוזר חזרה לצורה פיזית לאחר שהוא מתרפא, נראה ייחודי ללא ספק.
יש פה גם שימוש בצבע אדום, אשר שולט לאורך מרבית הסרט ואין ספק שקובע את הטון של הסרט, על מנת לתת לאפקט הרגשה של משהו כמעט על טבעי.
בנוסף לכך, הם הוסיפו הילוך איטי למרבית הפעמים שבהם זה קורה, ומוזיקה דרמתית אשר מוסיפה יותר משקל לאותם רגעים. כל פעם שראיתי שהסרט הולך לכיוון עוד סצנה כזאת, אני מודה שהתרגשתי וחיכיתי שהיא תגיע על מנת לראות את האפקט הזה שוב.

האווירה של הסרט היא אווירה של סרט קומיקס, אבל עם וויב מעט רציני יותר, בייחוד החצי השני שלו ובסצנת הסיום.
הצבע האדום אשר בולט בסרט עוזר להבליט ולקבוע את האווירה, ומצאתי את עצמי נשאב בקלות אל תוך העולם שהסרט יצר, והדמויות שמאכלסות אותו.

מוזיקה

המוזיקה הכללית בסרט היא מוסיקה של סרט אקשן. הלוואי ויכולתי להגיד יותר אבל כל הרבה מהוויבים של פסי קול כאלו הם כל כך דומים שזה בשלב מסוים מתערבב. יחד עם זאת, יש פה יוצאי דופן. אחד מהם זה המוזיקה בסצנה של קיי-טי שהפילה לי את הלסת. המוזיקה הייתה כל כך מתאימה והוסיפה לסצנה, שהיא לא השתלטה עליה אלא עבדה איתה בהרמוניה על מנת להעצים את הרגע הקצר הזה, ואין ספק שהסצנה נחקקה לי בראש היטב גם בזכותה. בנוסף לזה הסצנות השונות בהן ריי נפצע ומתחיל להתחדש מלוות במוזיקה אשר מעניקה הרגשה של אפיות, הרגשה שאנו חווים סצנה אדירה רגשית גם אשר מועברת על ידי הוויזואליות, האפקטים, והמוזיקה יחדיו.

סיכום

"בלאדשוט" הוא סרט אקשן שעל ידי מספר בחירות מצליח להתרומם קצת מעבר לסרט אקשן או סרט נקמה סטנדרטי ולהיות משהו ייחודי משל עצמו.

הצילום שלו ייחודי בסצנות מסוימות, המוזיקה ייחודית בקטעים מסוימים, ואחד האפקטים שלו גונב את ההצגה לכל האחרים.

עם דמויות לא רעות, סיפור שמסופר בצורה מעניינת, ודמות ראשית אשר מובילה את הסיפור קדימה, אמנם במסלול מאוד צר אבל ברור, ומלא זעם, "בלאדשוט" הוא סרט שאני יכול להמליץ עליו בקלות לכל חובבי סרטי האקשן ומעריצי וין דיזל.