תוהו ובוהו – סיקור המשחק Chaos;Child

האם משחק הרומן החזותי Chaos;Child מצליח להביא את הז'אנר לגבהים חדשים?

Chaos;Child הוא לא משחק שקל לאהוב. היו רגעים, במיוחד במהלך השעות הראשונות של המשחק, שהצטערתי שקיבלתי עותק דיגיטלי של המשחק ולא עותק פיסי, רק כדי שאוכל להטיח אותו בקיר. המשחק שייך לז'אנר שנקרא רומן חזותי (Visual Novel באנגלית). הז'אנר הזה מאוד פופולרית ביפן, במערב הוא פופולרי בעיקר בקרב חובבי האנימה והמנגה. בגלל האופי של המשחק הזה הוא לא מתאים לכולם, הוא דומה מאוד לקריאת קומיקס או מנגה, והוא לא כל כך אינטרקאטיבי. העלילה במשחק מתמקדת בסדרת רציחות מסתוריות שהתרחשו בטוקיו. הדמות הראשית היא טקורה מיאשירו, תלמיד תיכון שעומד בראש עיתון בית הספר וחוקר את הרציחות האלה.

למרבה הצער Chaos;Child שוכח את החלק החזותי שבו ובמקום להראות לנו חלקים מסוימים הוא רק מספר לנו עליהם. המשחק ילאה אתכם עם הדיאלוגים הפנימיים של הדמות הראשית. כתוצאה מכך העלילה נעה קדימה בקצב לא מאוזן עד כדי תסכול ושעמום. הקצב הבעייתי של העלילה בולט במיוחד כשמשווים את המשחק לעיבוד האנימה שלו. אחד מהקטעים במשחק שלא היה כל כך רלוונטי לעלילה ארך במשחק יותר מחמש דקות לעומת זאת בסדרה הוא ארך פחות מדקה. העלילה מתחילה להתקדם בקצב טוב יותר בערך אחרי חמש שעות משחק, אך הקצב עדיין לא מאוזן.

לפחות הדמויות במשחק מעניינות. כל מאוד להתייחס אליהן כאל דמויות סטריאוטיפיות של תלמידי תיכון יפניים, אך ככל העלילה מתקדמת הרגשתי יותר מחובר לדמויות השונות. ככל שטקורה חוקר יותר ויותר ממקרי הרצח, דמותו הופכת יותר לדמות של קורבן מאשר לדמות של גיבור, והסיפור הופך ליותר מטריד ממה שנראה בתחילה, הוא יותר דומה למותחן אימה מאשר למותחן הקליל שחשבתי שהוא יהיה. טקורה מתחיל להיות חשדן על גבול הפרנואיד כלפי חבריו לספסל הלימודים. למרבה הצער גם הפעם הדיאלוגים הפנימיים שלו מאיטים את קצב ההתקדמות של העלילה. זה מאוד נחמד אם היה ניתן לדלג על הדיאלוגים האלה, אך למרבה הצער האפשרות הזאת לא קיימת במשחק. חלק מהדיאלוגים האלה בהחלט מעניינים ושופכים אור על המניעים והפחדים של טקורה, אבל הם פשוט ארוכים מדי ומייגעים.

חלק מרכזי במשחק ששופך אור על מצבו הנפשי של טאקורה הן ההזיות שהוא חווה במהלך המשחק. ההזיות האלה יכולות להיות מאוד מיניות או מאוד אלימות בחלק מהמקרים.
הסגנון האומנותי של המשחק הוא בהחלט אחד הצדדים החזקים שלו. הסגנון האומנותי נשאר זהה פחות או יותר לאורך המשחק, אבל המעברים החדים בסגנון זה בחלק מהסצינות היותר מטרידות בהחלט תורמים לתחושה . המשחק נפתח עם סצינה אכזרית במיוחד בה רואים אדם חותך "גבינה", במעבר חד למציאות רואים שלמעשה הוא חותך את היד של עצמו ואז במעבר חד הסגנון האומנותי חוזר להיות דומה לזה של סדרת אנימה גנרית. המעבר החד הזה גרם לי להרגיש ממש מוזר.

אין לי שום בעיה עם זה שהמשחק הוא רומן חזותי במלוא מובן המילה שיש בו מעט מאוד אינטראקציה בין המשחק לשחקן. הבעיה שלי עם המשחק היא שעלילה באורך של שש שעות (אורכה של סדרת האנימה) נמרחה על פני יותר מ-20 שעות במשחק. למשחק יש מספר סופים, אבל תצטרכו עצבים מברזל כדי לסיים בו שוב. למעשה אם אין לכם את מידת הסבלנות הדרושה אין סיבה שבכלל תתקרבו למשחק הזה. בבסיסו Chaos;Child הוא משחק מתח עם עלילה טובה ודמויות מעניינות, אך כל הדברים הטובים בו קבורים מתחת לערימות של דיאלוגים פנימיים ובזבוז זמן. המלצתי היא שתצפו באנימה ותוותרו על המשחק.