ביקורת חבילת ההרחבה – Civilization VI: Rise and Fall

יצאנו לכבוש את העולם ב-Civilization VI: Rise and Fall, או לפחות לראות מה התחדש בהרחבה הזאת

אני מאוד נהנה מסדרת משחקי Civilization. החיבה שלי ללימודי היסטוריה משתלבת יופי עם המשחקיות המוצלחת והגישה ה"רופפת" יותר לאירועים מהעבר. לכן ברור שהתרגשתי גם לקראת ההרחבה Civilization VI: Rise and Fall למשחק השישי בסדרה. אני עוד זוכר ששתי ההרחבות של Civilization V הפכו את המשחק הקודם בסדרה מ"טוב מאוד" ל"מצוין", ולכן רף הציפיות שלי היה בהתאם. מה גם שכבר כמה חודשים החבר'ה ב-Firaxis עושים לנו טיזינג עם האומות החדשות שמגיעות והאלמנטים החדשים למשחקיות. אז עכשיו כשהוא כאן, בואו נראה אם ההייפ היה מוצדק.

ובכן, מה הם משחקי Civilization בשני משפטים. סדרת המשחקים הותיקה מתבססת על הקונספט הפשוט אבל הגאוני של לקחת אומה כלשהי (למשל הודו) מערש הולדתה בתור שבט קטן אי שם בשנת מי יודע כמה לפני הספירה ולהפוך אותה למעצמה מודנית. התפתחות טכנולוגית ותרבותית, כיבושים צבאיים, דיפלומטיה, ניהול כלכלה – כל אלה הם אלמנטים בסיסיים שיחד הופכים את חוויית המשחק לעשירה אבל עדיין נגישה. המשחק השישי בסדרה יצא לפני קצת יותר משנה, ועכשיו עם ההרחבה המשמעותית הראשונה שלו הוא מקבל זריקת מרץ שמכניסה בו חיים מחודשים.

אז מה בעצם חדש? קודם כל יש את העובדה שהצטרפו מספר לא קטן של אומות חדשות. הולנד, גאורגיה, סקוטלנד וקוריאה הן רק חלק מהן. עוד מההרחבות הסטנדרטיות הן יחידות לחימה חדשות, משאבים חדשים, פלאי עולם נוספים ועוד. בנוסף אומות כמו הודו קיבלו מנהיג אלטרנטיבי שמשנה לחלוטין את סגנון המשחק שלהן. כדי להדגיש את ההבדלים בין האומות, המפתחים בניינים יחודיים לכל אומה כמו למשל מגרשי הגולף של הסקוטים שמוסיפים למדד התרבות ומכניסים עוד זהב לאוצר המדינה.

עם זאת, החידושים המשמעותיים הם ברמה הגלובאלית. הראשון והמשמעותי ביניהם הוא ההבדל בין העידנים. אם בעבר המעבר בין ימי הביניים לתקופת הרנסנס היה סימלי בלבד וספציפי לכל אומה, כעת מדובר על מעבר כלל עולמי עם השלכות מאוד ברורות. כל תקופה כזאת מוגבלת במספר מסוים של תורות שנקבע לפי ההתפתחות של האומות השונות. ברגע שסט של תנאים מתמלא, מתחילה ספירה לאחור לקראת המעבר לתקופה הבאה. עם סיומו של העידן הנוכחי על אומה נמדדת על הישגים להם הגיעה במהלך השנים הללו – בנייה של מבנים יחודיים, פיתוח טכנולוגיות, גיוס של אמנים או מדענים מפורסמים, כיבושים גדולים ועוד. אומה שהצליחה באופן מיוחד תבלה את העידן הבא ב"תור זהב" שיתן לה בונוסים מיוחדים. אומה שתכשל תכנס ל"עידן חושך" אפל שיביא איתו בעיקר השלכות רעות. מי שהיה ממוצע פשוט ימשיך כרגיל. העובדה שאפשר לראות את הניקוד באופן קבוע על המסך מכריחה שחקנים קצת יותר פאסיביים (כמוני למשל) לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהשקיע מאמצים כדי להגיע ל"תור זהב". זה היה קצת מציק בהתחלה, אבל ברגע שהבנתי איך עובד המנגנון הזה הבנתי שמדובר ברעיון נהדר שמוסיף עוד הרבה עניין ודינאמיקה למערכת.

החידוש השני המשמעותי הוא כנראה האלמנט שיהיה הכי שנוי במחלוקת בהרחבה הזו. מעכשיו לכל עיר ועיר יש מדד נאמנות למנהיג האומה. הנאמנות מושפעת מקרבה למרכזי האומה וערים אחרות ויכולה להשתנות אם אומה אחרת מצליחה להשפיע יותר מדי על העיר הספציפית. עיר שמאבדת יותר מדי נקודות תבצע מרד, תנטוש את האומה המקורית שלה ותהפוך לעצמאית או גרוע מכך – תצטרף לאומה עויינת. כדי להשליט סדר בבלאגן הוכנסה ב-Civilization VI: Rise and Fall מערכת השליטים. כל אומה יכולה לגייס לשורותיה עד שבעה שליטים מקומיים, שלכל אחד מהם תכונות משלו. יש שליט שמתמחה במלחמה, שליט כלכלי, שליט שמרחיב את גבולות העיר ועוד. מעבר לבונוסים היחודיים שלהם, השליטים גם מעלים את מדד הנאמנות של העיר, כך שבמידה וצפויה בעיה או מרד, אפשר לשלוח את השליט הרלוונטי כדי להחזיר את הסדר לעיר הסוררת. למרות שהרעיון של השליטים מוצלח ומבוצע היטב, מדד הנאמנות עדיין נותר בעייתי. הוא מקשה על בניית ערים רחוקות ממרכז השלטון, ויוצר יותר בלאגן וכאב ראש מההנאה שהוא מוסיף למשחק. אני מקווה שמדובר רק בבעיה של איזון ש-Firaxis יוכלו לפתור בעזרת עידכון או שניים, אבל כרגע מדובר בתוספת לא בדיוק מוצלחת.

Civilization VI: Rise and Fall היה צריך לעמוד ברף גבוה מאוד שהוצב על ידי ההרחבות המצוינות של המשחק הקודם בסדרה. לצערי, הוא לא עמד בו. עם זאת, בהחלט לא מדובר בכישלון – רחוק מזה. ההרחבה עדיין טובה, עדיין מכניסה הרבה עניין וגיוון במשחק שהיה טוב מאוד עוד לפני, ומוסיפה גם כמה אלמנטים מוצלחים וחכמים שמשפרים את חווית המשחק. אם הרחבות נוספות או אפילו עדכונים יטפלו בבעיית מערכת הנאמנות המציקה, יהיה אפשר להכריז על ההרחבה כהצלחה מוחלטת. כרגע היא חלקית בלבד.