מציאות עגומה – ביקורת לסרט התפשטות

האם "התפשטות" הוא סרט המגפה האולטימטיבי? המשיכו לקרוא וגלו

בזמן שכולנו נמצאים בהסגר בעקבות חיידק הקורונה, חברת נטפליקס החליטה לשתף אותנו בסרט הריאליסטי ביותר עד כה בשם "התפשטות" מ-2011. אז בזמן שמצאתי את עצמי בהסגר בייתי, החלטתי לראות את הסרט כדי להכניס את עצמי לחרדות, ולראות מה עובד טוב בסרט ומה כושל לגמרי.

"התפשטות" מתחיל עם הכוכבת גווינט פלטרו חוזרת הביתה מטיסת עסקים בזמן שהיא מראה סימנים של מחלה, שיעולים, חום, כאב ראש וראייה מטושטשת. הסרט לא מבזבז זמן ומיד שם דגש על כל מה שהיא באה איתו במגע ואנחנו רואים את התוצאות ההרסניות של הוירוס, לה ומשפחתה, שכוללת את מאט דיימון.

אנחנו קופצים למומחה מרכז המחלות, אותו מגלם לורנס פישבורן, שמנסה לנתח את הוירוס עם מומחים מאזורים שונים בארצות הברית ולראות במה בדיוק מדובר, בזמן שלאט לאט, הוירוס מתפשט מאזור לאזור ומוביל לתמותה מזעזעת, הרבה יותר חמורה מזו של הקורונה, ולאורך כל הסרט אנחנו רואים את הגורמים השונים הסובבים את המחלה וההתמודדות שלהם איתה מהאופן שבו העיתונות מדווחת עליה, בקרת נזקים של הממשלה (שבאופן מצמרר מזכיר את החשיבה של טראמפ), מרכז המחלות הבינלאומי והאדם הפשוט, שנכנס לפניקה ויעשה הכל לשרוד על גב שכנו.

אז מה "התפשטות" עושה נכון? ובכן, הוא הסרט המדויק ביותר שראיתי בנושא עד כה- האופן שבו מתנהל האירוע העולמי, איך שאנשים מתנהגים בתפקידם ומגיבים למחלה, והמחקר אל תוך זיהוי המחלה מאוד אמיתי, ויש דגש רציני פה לפרוטוקולים וניהול סכנות שהסרט יכול להיות וידאו הדרכה לעובדים במרכז המחלות הבינלאומי. בנוסף, הריאליזם של אופן ההדבקות ותסמיני המחלה הם מדהימים ואפשר לראות שהשחקנים והבמאי ניסו לגרום לוירוס להיות כמה שיותר כמו וירוס אמיתי.

אבל בניסיון לתפוס את הריאליזם של המצב, הסרט מאבד את החיבור האנושי.

בסופו של דבר, מדובר בסרט אסונות ואם אנחנו לא מצליחים להתחבר לדמויות על המסך, הרבה מהרגש והדרמה שלנו למצב נאבדים, משהו שקורה בסרטים כמו "סן אנדריאס" ו"2012", ומה שמאכזב פה, זה שיש פוטנציאל ענק לדמויות מעניינות בסרט עם מורכבות אנושית כמו רופאה שאביה החולה תמיד דחף אותה, או עיתונאי אובססיבי שתוקף את הממשלה, או אבא שמאבד את אשתו ובנו, ומנסה להגן על בתו בכל מצב. כל אלו דמויות מאוד מעניינות עם פוטנציאל לצמוח שנכיר אותם לעומק, אבל הסרט לא נותן להם את הזמן הזה, ואנחנו נשארים עם דמויות די נשכחות שמזוהות רק לפי מה שהם עשו על המסך, למעט אולי דמותו של מאט דיימון, אבל גם הוא מבלה את רוב ריצת הסרט מגיב לכל מה שקורה.

אבל זה לא אומר שהשחקנים לא עושים עבודה טובה, להיפך, "התפשטות" כולל עשרות שחקנים הוליוודים מצוינים שנותנים הופעות אמיתיות ומלאות רגש אמיתי כמו מאט דיימון, לורנס פישבורן, קייט בלאנשט, גווינט פלטרו, ג'וד לאו, בריאן קרנסטון ומריון קורטיאר. בנוסף, הצילום והבימוי מצוינים. 

למזלו של הסרט, כדי להתגבר על חוסר החיבור שלנו לדמויות, יש לנו חיבור אחר, לאירוע.

בהתחשב שאנחנו בתקופה של מגפה כלל עולמית, אנחנו מאוד מושפעים מהאירועים שמתרחשים על המסך- ההתפשטות מסין, מקרי המוות הראשונים, ההסגר ושמירת המרחק, והטירוף של בני האדם לחפש משאבים (בחיינו זה נייר טואלט, בסרט זה כל דבר), ושם עומדת העוצמה והחולשה של הסרט- כי בזמן שהזיקה שלנו לסיפור שמתחולל על המסך יכול להרגיש מאוד רלוונטי ואמיתי היום, בעוד כ-10 שנים (רוב האנשים שכחו מקיומו עד שהקורונה התחיל). הסרט יעלם מזכרוננו, כי (בתקווה) לא נהיה יותר באותו המצב הקשה שבו אנחנו עכשיו, ואין ספק שהוליווד תעשה עוד סרטים בנושא אחרי חליפת הקורונה.

סיכום

"התפשטות" הוא סרט אסונות ריאליסטי ומצמרר שיעורר בכם חרדה, לא מפתיע בהתחשב במצב שבו אנחנו נמצאים היום. אבל לא מדובר פה בקלאסיקה לשנים הבאות, סרטים כמו "התפרצות" יעמדו במבחן הזמן מעבר ל"התפשטות" בעיקר בגלל קווי העלילה הממוקדים יותר ודמויות יותר בלתי נשכחות, אז אני מציע לכם לראות את הסרט בימים אלו, מתי שהוא חזר לרלוונטיות, ונא לא להכנס לפניקה.