Crash Bandicoot N. Sane Trilogy – סיקור המשחק

אחרי 17 שנים חזרתי לשחק במשחקי Crash Bandicoot עם החידוש של Crash Bandicoot N. Sane Trilogy. האם הכותרים עמדו במבחן הזמן או שמדובר בפלופ שקורס תחת לחץ הנוסטלגיה?

הקונסולה הנייחת הראשונה שקניתי הייתה ה-Playstation. השתמשתי בכסף שקיבלתי בבר מצווה שלי כדי לקנות את הדבר הכי יקר שהיה לי עד אותו שלב בחיים, ולאט לאט גם צברתי כמות לא רעה של משחקים. מכל האוסף שהיה ברשותי שני כותרים היו אלה שבילו את רוב הזמן בתוך המכשיר, ובשניהם כיכב מי שהיה אז הסמל של Playstation – Crash Bandicoot. המשחק הראשון היה Crash Team Racing, התשובה של Sony למשחקי Mario Kart ומה שלדעתי היה המשחק הכי טוב שיצא אי פעם לקונסולה ההיא. המשחק השני הוא Crash Bandicoot: Warped, המשחק השלישי והאחרון בסדרת משחקי הפלטפורמה של חברת Naughty Dog. גיבור המשחקים האלה נעלם כמעט לגמרי אחרי סיום דרכה של הקונסולה ומאז כמעט ולא שמענו עליו, לפחות עד לפני שנה בערך כשטרילוגיית המשחקים האגדית קיבלה חידוש שהחזיר את הבנדיקוט השובב למכרז הבמה ב-Crash Bandicoot N. Sane Trilogy. לא מזמן החידוש הגיע גם לקונסולת ה-Nintendo Switch עליה שיחקתי ועל פי הביצועים שלה נכתבת הביקורת.

נתחיל בדבר החשוב ביותר. Crash Bandicoot N. Sane Trilogy עושה בדיוק מה שחידוש למשחק ישן צריך לעשות – לגרום לו להראות טוב כמו שהיה בזיכרון עטוף הנוסטלגיה של השחקן. כשאני מנסה להזכר בימים ובשעות האינסופיים שהשקעתי ב-Crash Bandicoot Warped אני לא זוכר אותו בתור אוסף הפוליגונים שהוא היה באמת אלא כמשחק חי, נושם ויפהפה. החידוש לסדרה כאילו לקח את מה שהיה לי בראש והביא אותו למסך, והתוצאה נהדרת. הצבעים בוהקים, העיצוב מקורי והכל שודרג באופן כמעט מושלם. המשחק נראה פשוט נפלא ורק להסתכל עליו זאת חוויה בפני עצמה. זה לא אומר שהוא המשחק היפה ביותר בשוק, אבל הוא בהחלט עושה המון כבוד לחזון המקורי של Naughty Dog.

גם הפסקול והאפקטים הקוליים עברו שדרוג משמעותי. המוזיקה שתמיד הייתה מצוינת נשמעת טוב מאי פעם. היכולת להתאים את רחש הצעדים של Crash לקרקע עליה הוא הולך היא תוספת קטנה אבל משמעותית. אלה הדברים הקטנים שעושים את ההבדל, אבל הם מאוד מורגשים וכמעט תמיד רק לטובה. בסופו של דבר, מהבחינה הטכנית Crash Bandicoot N. Sane Trilogy לוקח את המשחקים הישנים ומטיס אותם עשרים שנים קדימה בצורה הטובה ביותר שאפשר היה לדמיין.

אז מה בעצם הבעיה פה? ובכן, קשה לי לומר את זה אבל אם נהיה אמיתיים משחקי Crash Bandicoot לא הזדקנו טוב מבחינת המשחקיות שלהם. דור הקונסולות של לפני עשרים שנה היה בדיוק בשלב המעבר המוזר הזה בין משחקים דו מימדיים לתלת מימדיים. המפתחים עוד לא לגמרי ידעו מה הם עושים עם הטכנולוגיה החדשה והמופלאה שנפלה להם לידיים. במקרים מסויימים כמו Super Mario 64 קיבלנו יצירות מופת ששינו את עולם הגיימינג מקצה לקצה. במקרה של Crash Bandicoot קיבלנו משחקים שהיו מאוד מהנים ומוצלחים בזמנם אבל היום פשוט מרגישים מיושנים.

המפתחים של החידוש ב-Vicarious Visions מאוד השתדלו, והצליחו רוב הזמן, לשמר את החוויה האוטנטית של המשחקים המקוריים. יש בכך רווח שהטרילוגיה המחודשת דומה מאוד למקור, אבל מצד שני היא גם משמרת את כל הבעיות שהיו.

ניקח לדוגמה את המצלמה – לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי נופל לתוך בור רק בגלל שהזווית שבה אני מסתכל על המשחק לא הייתה מדויקת מספיק ולא אפשרה לי להעריך מתי בדיוק אני צריך לקפוץ. המשחקים בסדרה אף פעם לא היו סלחניים מדי ו- Crash Bandicoot N. Sane Trilogy לא שונה בשום מובן. רק ניסיונות חוזרים ונשנים על אותו חלק בשלב הם מה שנתן לי לעבור את המכשולים האלה, תוך התעלמות ממה שאני רואה על המסך לטובת מה שהפסילות האינסופיות לימדו אותי. מוות זול במשחקים הוא אף פעם לא כיף וחבל שהמפתחים לא חשבו על דרך לשפר ולהצעיד קדימה את מה שהיה נקודה חלשה כבר לפני שני עשורים.

עוד נקודה שאולי היה כדאי להתעכב עליה היא העלילה. כן, נכון, בז'אנר הפלטפורמה סיפורים הם לא בדיוק הדבר שמניע את השחקן קדימה, אבל הנראטיב של סדרת Crash Bandicoot גורמת אפילו למשחקי סופר מריו להראות כמו שר הטבעות. הכל זה תירוץ לא ברור ולא ממש מקושר שאמור לדחוף את השחקן לאסוף קריסטלים, יהלומים ושאר ממבו-ג'מבו בשם דחף האגרנות האנושי. גם אם זה לא משהו שאפשר לשנות באמת, ואולי תוספת שלו הייתה אפילו גורעת מרוח הנוסטלגיה, עדיין אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בשלד בלבד שבעיקר בא לכסת"ח על המחסור החמור בסיפור.

Crash Bandicoot N. Sane Trilogy היא בעצם חבילה שכוללת שלושה משחקים – Crash Bandicoot הראשון, Crash Bandicoot 2: Cortex Strikes Back וכמובן Crash Bandicoot: Warped. שלושת המשחקים מהווים אוסף יפה, ומדובר בהרבה תוכן ביחס לתווית המחיר. הדבר נכון במיוחד לאלה שאוהבים להשלים את המשחקים הללו עד הסוף ולהשיג את 100% הדברים שחבויים בהם. מדובר על שעות על גבי שעות של משחקיות מלאת נוסטלגיה. כמובן שצריך להוסיף שבמקרה של גרסת ה-Nintendo Switch אפשר גם לקחת את המשחק לכל מקום בעזרת המצב הנייד של הקונסולה וזה תמיד יתרון.

חשוב לזכור שבסופו של דבר כן מדובר בשלושה משחקים נפרדים. הפרק הראשון הוא כנראה החלש מבין השלושה וקל להבין למה – בסופו של דבר הוא מרגיש מאוד בוסרי ובמבט לאחור המטרה שלו היא בעיקר להניח יסודות עליהם שני ההמשכים בנו. Crash Bandicoot 2: Cortex Strikes Back נחשב בעיני רבים לטוב מבין השלושה, ומצליח לאזן היטב את רוב האלמנטים שהפכו את הסדרה לקלאסיקה. עם זאת, כנראה בגלל תוספת הנוסטלגיה שלי, אני הכי אוהב את Crash Bandicoot: Warped וזאת למרות שלבי הנהיגה הנוראיים שלו.

Crash Bandicoot N. Sane Trilogy לוקח שלושה משחקים ישנים וטובים ומקפיץ אותם לעידן המודרני בצורה טובה מאוד. כן, המשחקיות קצת התיישנה ועיצוב השלבים לא תמיד תומך במנטליות של הגיימר המודרני, אבל לאלה שרוצים לחזור קצת לילדות, או לצעירים יותר שרוצים להרגיש איך היו המשחקים של לפני עשרים שנה, Crash Bandicoot N. Sane Trilogy היא בהחלט דרך טובה לעשות את זה. ועכשיו שיעשו רימייק ל-Crash Team Racing ואני אהיה באמת מבסוט.