הקסם חזר- ביקורת לסרט "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד"

סדרת הספרים והסרטים האהובה עלינו של ג'יי קיי רולינג מוציאה סרט שני לסדרת סרטי הספין-אוף שלה- "חיות הפלא". אז, האם "הפשעים של גרינדלוולד" יצליח במשימה הקשה של לעמוד במוניטין של קודמיו? את זה נבדוק.

קודם כל גילוי נאות, סדרת ספרי הארי פוטר היא סדרת הספרים/סרטים האהובה עלי בהיסטוריה, בלי ספק. לפי עובדות אלה אתם יכולים להבין שלא יכולתי להתרגש יותר כאשר גילית שהסדרה שהביאה לי כל כך הרבה אושר, ממשיכה לעוד סרטים, במקום וזמן שונים הפעם.
"חיות הפלא והיכן למצוא אותן" יצא ב-2016 והוא במיידית החזיר את כל הקסם למסך שלנו, אמנם לדעתי בדרך קצת חביבה מדי שהתמקדה פחות במלחמות בעולם הקוסמים ויותר ביופי הקסם. עכשיו, הסרט השני בסדרה שמספר על הפשעים של גרינדלוולד בא, והפך את הסרט הקודם ב-180 מעלות.

שלא תבינו לא נכון, הסרט הציג חיות קסומות כמו בסרט הקודם, ולהגיד לכם את האמת, ההיצג של החיות הפלאיות בסרט זה ביחד עם כמובן הכימיה המדהימה של ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) איתם, היה אחת מנקודת האור הגדולות של הסרט. למרות זאת, מתחילת הסרט אפשר להבין שהפעם אנחנו אכן נתמקד בצד האפל של עולם הקוסמים. עוד בתחילת ההפקה של הסרט הראשון, רולינג הודיעה שהסרטים יתרחשו עד לקרב שנחשב הגדול בהיסטוריית הקוסמים בין דמבלדור לגרינדלוולד, קרב שדובר עליו הרבה בסדרה המקורית של "הארי פוטר".
נחזור לסרט, בסרט הוצג הצד האפל של עולם הקוסמים, ראינו את גרינדלוולד (ג'וני דפ) רוצח אנשים בהבזק ירוק (אבדה קדברה כמובן) בלי למצמץ, ועם זאת הוצגה הכריזמה הענקית שלו, שגרמה לכל צופה באולם לחשוב בעצמו לאיזה צד היה מצטרף אם היה בסיטואציה הזאת. ניוט היה כהרגלו דמות קצת מביכה וקצת מוזרה אבל, דמות שמושכת בצורה משונה אהבה ענקית מהקהל.

אני יכול להמשיך לדבר על כל הדמויות בסרט אבל זאת הבעיה הכי גדולה עם "הפשעים של גרינדלוולד". בסרט היה כל מה שצריך להיות בסרט "הארי פוטר" טוב, עלילה חזקה בעלת כמה רבדים, אפקטים שגורמים לך להרגיש חלק מהסרט וכמובן כל התכונות הריאליסטיות והטבעיות (בדרך די אירונית) של עולם זה. אז מה הייתה הבעיה עם הסרט אתם שואלים? הגזמה. כל מעריץ אמיתי של סדרת "הארי פוטר" יודע שהספרים והסרטים הם כמו עולם בפני עצמם, עם אינספור סיפורים שאפשר לחקור אצל כל דמות בעולם זה, אבל, כל ספר וסרט קיבלנו כמובן התמקדות בסיפור אחד שחשוב מעל כולם, ואיתו כמה סיפורי רקע התומכים בו.
"הפשעים של גרינדלוולד" הציגה לנו בערך חמישה סיפורים בו זמנית, כאשר הסיפור של ניוט ושל גרינדלוולד נדחפו קצת הצידה ליד סיפורים שהיה אפשר לחקור בסרטים הבאים, כמו של ליטה לסטריינג' או של יוסוף קמא, סיפור שלדעתי היה בכלל מיותר לסיפור. בסופו של דבר מעמסה זו של הסיפורים, גרמה לצופה שבדרך כלל מהופנט למסך, להתחיל לפהק עוד באמצע הסרט.

עם זאת, אני רוצה לסיים בתו חיובי, המשחק. סדרת הסרטים של "הארי פוטר" אף פעם לא איכזבה מבחינת משחק, וכך גם עם סדרת "חיות הפלא". אם בסרטים הקודמים קיבלנו שחקנים בריטים מוערכים, פה קיבלנו את זוכה-פרס האוסקר אדי רדמיין כהדמות המרכזית, וכנבל את אחד השחקנים הגדולים ביותר שידעה הוליווד- ג'וני דפ, תרשו לי להתמקד בהם. המשחק של רדמיין גרם לכל דמות לידו, אם במצבים קומיים, מביכים או מבהילים, להרגיש כל כך אותנטית, ולכל מצב להרגיש כאילו אנחנו חלק ממנו, ולדעתי, צריך להמשיך להתמקד בו כגיבור הסדרה, לפחות עד לקרב הגדול.
את יכולת המשחק המרשימה ביותר, הציג האיש בעל אלף הפרצופים- ג'וני דפ. דפ עתה על עצמו דמות חדשה וכמו שהוא יודע נכנס לתוכה לגמרי, אם זה בנאומיו הכריזמטיים או בקלות שבה הוא מבצע כשפים קשים ואכזריים, דברים שגרמו לנו להאמין שמולנו, באמת ניצב הקוסם החזק ביותר בעולם.

לסיכום, למרות שהסרט היה עמוס על יתר המידה וגרם בשלב מסוים לעייפות מצידנו, הוא עדיין שמר את אופיו של העולם הקסום הזה, ובנה מתח בלתי נגמר לקראת הסרט הבא.