Darksiders 3 – סיקור משחק

הפתגם "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות" מעולם לא הייתה נכונה לגבי משחק כלשהו יותר מאשר לגבי Darksiders 3. מהרגע הראשון אפשר לראות שמדובר ביצירה שנולדה מהמון רצון חיובי ותוכניות אדירות של המפתחים שלה, שבאמת רצו להביא חויית גיימינג איכותית במיוחד. הבעיה היא שאיפשהו שם בדרך משהו השתבש, ו-Darksiders 3 הפך משובר קופות אימתני ל… משהו קצת פחות מרשים.

המשחק השלישי בסדרה השאפתנית מגיע אלינו בהפרש של בערך שש שנים מקודמו בסדרה, ולא במפתיע. חברת ההפצה המקורית, THQ, הספיקה בפרק הזמן הזה להסגר, להמכר ולעבור גלגולים שונים ומשונים. המשחקים של החברה עברו לידיים זרות, ולא היה ברור מה יעלה בגורלם. סדרת Darksiders, שאף פעם לא הייתה הצלחה אדירה מבחינת מכירות, כמעט ונידונה למוות, אבל איכשהו הצליחה לשרוד מספיק כדי להצדיק משחק חדש ושלישי. אבל כמו שכבר אמרתי הבעיה של המשחק, כמו גם של קודמיו בסדרה, היא ההבדל בין מה שהמפתחים רצו לעשות לבין מה שיצא בפועל.

העלילה עוקבת בכל כותר מכותרי הסדרה אחרי אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה, במסע ארוך ומוטרף. העולם שסביבם נמצא באמצע מלחמה בין מלאכים מגן עדן ושדים מהגהנום שנאבקים על שליטה בכדור הארץ תוך כדי הבאת קץ הימים וחורבן כללי. המשחק הראשון עקב אחרי הפרש מלחמה (War) שיצא למסע לטהר את שמו אחרי שהואשם בהבאת הארמגדון על בני האדם. במשחק השני שיחקנו במוות (Death) שיוצא להבין מי ניסה להפיל את האשמה על מלחמה. המשחק החדש והשלישי מספר את סיפורה של זעם (Fury), שמקבלת עליה את המשימה ללכוד את שבעת החטאים שברחו מהכלא בו היו לכודים עד אותו השלב.

Fury עצמה לא מורכבת במיוחד. אנחנו לומדים להכיר אותה במהלך המשחק, אבל קשה להגיד שמדובר בדמות עם רבדים ועומק. היא קשוחה, אכזרית ואוהבת אקשן. יש לה מטרות ספציפיות אותן היא רוצה להגשים וזהו בערך. זה חבל, כי הסיפור היה אמור הדבר הכי מקורי במשחק, והוא פשוט לא קולע למטרה. עם קצת יותר השקעה בכתיבה היה אפשר ליצור פה משהו מעניין, אבל חסר פה הגרוש (או עשרה גרושים) ללירה כדי להפוך את העלילה למיוחדת.

הרגשת הפספוס היא משהו שמלווה את רוב המשחק, בכמעט על אספקט שהוא. אולי הדוגמא הכי טובה לזה היא המשחקיות עצמה. סדרת Darksiders מנסה בכל פעם להיות משהו שמצד אחד קצת שונה, אבל מצד שני כן דומה למשחקים אחרים ומצליחים יותר. הכותר הראשון ניסה להיות כמו God of War, עם שלל נשקים גדולים והמון אלימות גראפית. המשחק השני ניסה ללכת בדרכה של סדרת The Legend of Zelda, עם עולם פתוח, מבוכים, חידות וחפצים שפותחים אזורים חדשים. Darksiders 3 רוצה להיות משחק כמו Dark Souls, עם דגש על עולם שמתקפל לתוך עצמו ומערכת קרבות מאתגרת ועמוקה.

למרבה הצער, המשחק מפספס בשתי הנקודות החשובות האלה. המשחקיות והשליטה ב-Fury אמורים להיות שילוב בין התקפות שונות והתחמקות, בדומה לסדרת המשחקים המצליחה של חברת From Software. קצב המשחק אמור להיות מהיר יחסית, קצת כמו Bloodborne, עם דגש על קרב אגרסיבי והתקפי. בפועל אנחנו מקבלים משהו חצי אפוי. הקרבות ברובם לא מאתגרים, והקושי בהם נוצר בעיקר כשיש כמות אויבים גדולה שמסתערת עלינו בו זמנית. האלמנט הטקטי של התחמקות מהתקפות גם לא מנוצל מספיק טוב, כיוון שהרבה מהזמן האויבים לא משדרים את המהלכים שלהם בצורה ברורה. אין ממש טעם לנסות ללמוד אותם כדי להשתפר בהמשך, ועדיף פשוט למעוך את כפתורי ההתקפה עד שכולם מתים. כל מערכת הקרב מרגישה קצת מיושנת ומגושמת, ולא כמו משחק חדש שיצא בדור האחרון.

גם מבחינת בניית העולם והשלבים אי אפשר להגיד שהמשחק מצליח במיוחד. מדובר באוסף של מסדרונות מתפתלים שמעבירים אותנו מחדר קרבות אחד למשנהו. מהצורה בה השלבים בנויים ברור שהיה ניסיון לבנות עולם שמתחבר בהרבה נקודות לכדי מבוך אחד ענקי. הבעיה היא שמה שיצא בסוף זה בעיקר מסלול שדורש מאיתנו לחזור אחורה דרך אזורים בהם כבר שיחקנו, בלי באמת סיבה או טעם. אומנם אנחנו מקבלים יכולת להשתגר בין נקודות שונות במשחק כבר בהתחלה, אבל בהעדר מפת עולם מסודרת אי אפשר לדעת לאן צריך לחזור. הרבה זמן נשרף בלהתרוצץ אחורה, רק בגלל שמעצבי השלבים לא יכלו לשבת ולבנות את העולם בצורה יותר יעילה.

מצד שני, כדאי להזכיר שכל עוד מתקדמים ברגל, רוב הזמן קל לדעת לאן צריך ללכת בעולם המשחק. בחלקו העליון של המסך יש מצפן שמראה לנו כל רגע ורגע איפה נמצא החטא הבא שאנחנו אמורים לחסל. צריך פשוט לעקוב אחרי הסמן, והופ הגענו ליעד. זה היה יכול להוציא קצת מהכיף של הניווט בעולם, אם הניווט הזה היה כיף. אך כמו שאמרנו… הוא לא.

החטאים עצמם היו אמורים להיות נקודת השיא של המשחק. כל אחד מהם הוא קרב בוס שאמור להיות אפי במיוחד. הבעיה היא שהרבה מהקרבות האלה פשוט לא מצליחים להתרומם. לא בגלל שהם לא טובים – דווקא החטאים הם נקודת החוזק היחסית מבחינת משחקיות הקרבות. הבעיה היא שבתור בוסים, ועוד כאלה עם אישיות מאוד ברורה כמו גאווה, חמדנות, עצלנות וכו' היה אפשר לצפות לקצת יותר אופי. הרבה מהחטאים פשוט… נמצאים שם… זורקים מילה או שתיים באוויר ואז מתחילים להלחם. הייתי שמח אם היינו יכולים לבנות איתם קצת יותר יריבות מאשר המשפטים הבודדים שהם זורקים במהלך הקרב. בסופו של דבר הקרבות נגדם מרגישים מאוד לא אישיים, מה שמוריד מהעניין שיש בהם.

מבחינת המראה כללי, המשחק סובל מחוסר אחידות איום. יש הרבה דברים שמעוצבים ברמת פירוט מטורפת – בעיקר האויבים השונים. מצד שני, יש המון דברים אחרים, כמו הסביבות בהם נבקר או אלמנטים אחרים שממלאים את העולם, שמרגישים מאוד פשוטים ופשטניים. זה יוצר הבדל מציק כשמצד אחד יש דברים מושקעים ברמה מוגזמת ומצד שני דברים אחרים מרגישים כאילו מישהו שכח לסיים את העבודה עליהם. כל זה נעשה במנוע גרפי שלא ממש עומד בסטנדרטים של המשחקים החדשים ביותר בשוק. אי אפשר להגיד שהמשחק מכוער, אבל הוא בהחלט לא נראה טוב במיוחד.

גם מחלקת הסאונד של המשחק לא מצליחה ליצור פה איזה חוויה מטלטלת חושים. הפסקול, כמו הרבה אלמנטים אחרים במשחק, פשוט נמצא שם. שום דבר שאני יכול לזכור. מוזיקה סטנדרטית שממלאת את השקט, אבל לא מצליחה להוסיף לחוויה. האפקטים הקוליים מאוד רגילים – אם תדמיינו איך נשמע אפקט של מכת חרב או שוט במשחקי מחשב, זה בדיוק מה שתשמעו ב-Darksiders 3. זה אומנם לא רע, אבל גם לא טוב. הדיבוב של הדמויות נשמע לעיתים חצי מקצועי בלבד, מה שכמובן לא מוסיף לכתיבה החצי אפויה של תסריט המשחק, ולא ממש עוזר להכניס עניין בעלילה הבינונית.

בסופו של דבר, Darksiders 3 הוא אכזבה. הסדרה כולה שאפתנית ורוצה לכוון גבוה מאוד. היא מספרת סיפור מקורי ומופרע, מתנסה בכל משחק בסגנון משחקיות חדש, מנסה לאתגר את השחקנים עם אלמנטים שונים ובאופן כללי רוצה להיות משהו מיוחד. בתעשיית הגיימינג של היום זה לא משהו מובן מאליו, ובהחלט מרענן ומשמח. הבעיה היא שסדרת Darksiders לא מספיק טובה כדי להיות ההצלחה הגדולה שהייתי רוצה שתהיה. הייתי מאוד שמח אם Darksiders 3 היה חווית משחקיות מיוחדת ומעניינת כמו Dark Souls עם עלילה אפית על סוף העולם. מה שקיבלתי היה משחק מאוד… אנכרוניסטי. יכול להיות שאם Darksiders 3 היה יוצא לפני שש-שבע שנים הייתי מאוד מתלהב ממנו, אבל בשנת 2019 הוא בעיקר מרגיש כמו פספוס.