Deadpool 2 – ביקורת סרט

עם המון ציפיות וקייבל אחד Deadpool 2 מנסה לעמוד ברף הגבוה שהציב לו הסרט הקודם. אבל האם אפשר באמת ללכוד את הקסם בשנית?

Deadpool 2 הוא אחד הסרטים שמראש היה ברור שהולכים להיות להם חיים קשים. לפני הכל, הוא סרט המשך לאחד מהסרטים המצליחים ביותר של השנים האחרונות, קומדיית פעולה מצויינת שהפתיעה את כולם לא רק באיכותה אלא בכך שהיא בכלל קיימת. מהצד השני Deadpool 2 מעז להיות סרט הקיץ הגדול הראשון שמרים את הראש ויוצא לבתי הקולנוע אחרי שהנוקמים: מלחמת האינסוף שבר, ריסק והשמיד כל קופה אפשרית. המתנקש המקשקש מצא את עצמו עם ציפיות בשמיים מצד אחד ובצל של טיטאן סגול מצד שני, וזה לא מקום טוב להיות בו. אבל כשחושבים על זה, דדפול הוא בדיוק האיש שיכניס את עצמו למצבים כאלה רק בשביל הכיף והבדיחה שתצא מכל הסיפור, ואולי זה מה שמציל אותו.

אחרי שבסרט הראשון ווייד ווילסון, הלא הוא דדפול, יצא למסע נקמה גדול ונטול קיר רביעי, מגיע הסרט החדש ומנסה למצוא לו תכלית חדשה. הסיפור הפעם מתמקד במסע להצלה של ראסל, ילד מוטנט שנמצא בצרה גדולה – קייבל, חייל-על מהעתיד רוצה להרוג אותו. איכשהו הסיכוי הכי טוב של ראסל לשרוד את גיל ההתבגרות הוא דדפול, עד כמה שהדבר נשמע גס וחסר אחריות. עם זאת, העלילה הכללית היא יותר תירוץ בשביל התסריטאים לזרוק את הדמויות לסיטואציות מסויימות ופחות רצף לוגי מסודר. מצד אחד זה כיף, כי אם נודה על האמת אנחנו פה בשביל לראות את דדפול עושה שטויות. מצד שני, זה משאיר את העלילה קצת חסרה.
החסרון בעלילה לא נובע רק מרצף האירועים האקראי אלא גם מבעיה בסיסית יותר. Deadpool 2 מתאמץ למצוא לעצמו עוגן רגשי שיחבר אליו את הצופים. אם בסרט הראשון האהבה של ווייד לחברתו ונסה והיריבות שלו עם פרנסיס היו המרכז, בסרט החדש זה קצת מתפספס. העלילה לא מצליחה להצדיק את עצמה מספיק, מה שמשאיר את הצופים קצת מנותקים. מה שלא עוזר הוא רף הציפיות שיש מ-Deadpool 2, במיוחד אחרי שהסרט הקודם היה הצלחה מסחררת ומפתיעה כל כך. זאת בעיה דומה לזאת ששומרי הגלקסיה עמדו מולה בשנה שעברה עם סרט ההמשך שלהם – קשה להפתיע כשכולם יודעים למה לצפות. אבל בזמן ששומרי הגלקסיה חלק 2 הצליח להכניס מטען ריגשי משמעותי לתוך העלילה שלו, Deadpool 2 קצת מתפספס.

אבל בואו נודה על האמת, אנחנו לא כאן בשביל שטויות זניחות כמו "סיפור" או "התפתחות ריגשית". אנחנו פה כדי לראות את דדפול בקטעי אקשן פסיכיים ומספר בדיחות גסות. למרבה המזל, בגזרה הזאת הסרט יותר ממספק את הסחורה. Deadpool 2 הוא סרט מצחיק, אפילו מצחיק מאוד. ההומור שלו נע על כל ספקטרום הבדיחות האפשרי החל מרפרנסים לתרבות הפופולארית דרך ירידות על סרטי קומיקס אחרים ועד לבדיחות פיפי-קקי הבסיסיות ביותר. שום דבר לא מטופש או אידיוטי מדי, וברוב הזמן ההומור קולע. העובדה שדדפול עצמו גם מודע לכך שהוא דמות בסרט רק מגבירה את הצחוק, והקיר הרביעי נשבר כל כך הרבה פעמים לאורך הסרט שבשלב הזה לא נשאר ממנו הרבה יותר מאבק.
גם במחלקת האקשן הסרט יודע לענות על הציפיות. את הסרט מביים דייויד ליץ' (David Leitch), חצי מהצמד שהביא לנו את John Wick, וההשפעה המבורכת שלו ניכרת. סצנות האקשן ברורות, הכוראוגרפיה מרשימה ומשתלבת נהדר עם היכולות והכוחות המופרעים (ולעיתים המטופשים) של כל הדמויות שבסרט לחגיגה ויזואלית נהדרת.

הדבר היחיד שעוצר את האקשן מדי פעם זאת עבודת האנימציה הממוחשבת שלא תמיד עובדת ב-100%. כבר מהטריילרים היו כמה קטעים שהיה אפשר להרגיש עליהם את מגבלות התקציב, ובמהלך הסרט (במיוחד אפקט אחד מסויים שמופיע לקראת המערכה השלישית והלאה) עבודת ה-CGI פשוט לא מצליחה להדביק את הקצב של שאר האלמנטים המוצלחים.
כמובן שמי שמחזיק את כל הפרוייקט הזה ביחד הוא ריאן ריינולדס (Ryan Reynolds) שמביא למסך את דדפול בצורה מושלמת. ברור לכל מי שרואה את הסרט (וגם למי שעוקב אחרי מסע הפרסום הנהדר שלו) שריינולדס מבין ואוהב את הדמות של ווייד ווילסון כמו שמעטים יודעים לעשות. הוא לא פחות טוב, ואולי אפילו יותר, מאשר בסרט הקודם והוא סוחב על הכתפיים שלו את ההפקה הזאת בקלילות ובחן מדהימים. ריינולדס היה גם אחד מהכותבים של הסרט, ובאופן כללי ברור שמדובר בפרוייקט שקרוב לליבו ושהוא השקיע בו המון.

גם אם ריינולדס שולט, בצדק, ברוב זמן המסך יש לצידו כמה דמויות מוצלחות לא פחות. רוב הדמויות מהסרט הראשון חוזרות, ובהן ונסה (מורנה באקארין), ויזל (טי.ג'יי. מילר), אל העיוורת (לסלי אוגמס), קולוסוס (סטפן קפיצ'יק) וכמובן דופינדר החמוד/משוגע/נהדר (קאראן סוני). היחידה שמרגיש שנשארת קצת בצד היא נגהסוניק-טינאייג'-וורהד (בריאנה הילדברנד) שהייתה אחת מנקודות האור של הסרט הקודם ועכשיו נדחקת לשוליים.
אל כל אלה מצטרפות הדמויות החדשות כשבראשן כמובן קייבל בגילומו של ג'וש ברולין (Josh Brolin). אחרי הדמות המצויינת ומלאת הניואנסים שלו בנוקמים: מלחמת האינסוף, ברולין מביא איתו מטען אדיר של ציפיות ל-Deadpool 2. ברור מהרגע הראשון שהוא נהדר בתפקיד, החייל מהעתיד חדור המטרה ונטול חוש ההומור. קייבל מרגיש כמו הטרמינייטור מסרטי שליחות קטלנית – כוח הרס כמעט על-טבעי שאינו ניתן לעצירה והוא מספק כמה מרגעי האקשן הטובים ביותר של הסרט. הבעיה היא שמבחינה עלילתית הוא מרגיש קצת אבוד והרבה מהמטען הרגשי שהוא אמור להביא איתו קצת מתפספס, כך שהאפקט של קייבל יוצא מעומעם.

עוד שתי דמויות חדשות שראוי לתת להן מקום הן ראסל, הילד המוטנטי סביבו מתנהל הסרט. ג'וליאן דניסון (Julian Dennison) בן ה-16 הוא לא בדיוק הליהוק ההוליוודי הטיפוסי, עובדה שהסרט מודע לה ומנצל לטובתו פעם אחר פעם. הוא צעיר אבל מביא איתו המון כריזמה ואנרגיות נהדרות. עם זאת, מי שהיא בלי ספק הכוכבת לצדו של ריינולדס בחגיגה הזאת היא זאזי ביטס (Zazie Beetz) שמגלמת את דומינו – מוטנטית עם מזל אינסופי. היא אחראית לא רק לכמה מסצנות האקשן היצירתיות ביותר אלא גם עומדת בקצב הבדיחות והטיפשות של דדפול ומחזירה לו באותו מטבע.
פסקול הסרט משלב שירים באופן אקראי לחלוטין, אבל בסרט כמו Deadpool 2 זה דבר טוב. השירים או מתאימים מאוד או לגמרי לא מתאימים, וזה דבר מצליח להעביר את המסר בצורה מוצלחת. הקטע החביב עלי הוא בלי ספק שיר שמבוצע על ידי מקהלה באקט האחרון של הסרט, שבו כדאי בעיקר להקשיב למילים כדי להבין עד כמה הסרט משקיע בעצמו.

בסופו של דבר, Deadpool 2 הוא סרט עם המון דברים טובים, המון בדיחות מצחיקות ואקשן מוצלח. ועדיין, כל הדברים החיוביים האלה לא מצליחים להביא אותו לאותה רמה כמו הסרט הראשון. אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם – Deadpool 2 עדיין יותר טוב מרוב סרטי הקיץ שאנחנו מקבלים כל שנה. עצוב לחשוב ששני הלהיטים הגדולים של 2018 כבר מאחורינו, אבל לפחות אני שמח לדעת ששניהם מוצלחים. רק צריך להזהר, כי כשדדפול מאחוריך, לך תדע איך זה יגמר…