בכל זאת יש בו משהו – ביקורת המשחק Death Stranding

לאחר שנים בהן עבד על סדרת Metal Gear Solid הידאו קוג'ימה סוף סוף מביא לנו משחק חדש בדמותו של Death Stranding

יותר מארבע שנים עברו מאז הפיאסקו ההוא בחברת Konami במהלכו מפתח המשחקים המוערך הידאו קוג'ימה עזב את החברה בטריקת דלת קצת לפני יציאתו של Metal Gear Solid V: The Phantom Pain (שאת הביקורת שפורסמה באתר זה תוכלו לקרוא בקישור כאן). אף אחד לא האמין שנזכה לשחק במשחק הבא שלו כבר בשנת 2019, אבל זה מה שקרה ו-Death Stranding צפוי להגיע לקונסולת ה-PlayStation 4 בשבוע הקרוב.

Death Stranding הוא משחק מאוד מוזר ומיוחד, לכן גם לא קל לכתוב עליו. איך אתה מבקר משחק שרוב האנשים שישחקו בו ירימו ידיים בשלב כלשהו ומעולם לא יגיעו לחלק המרכזי שלו או שישקרו בנוגע לכך? זאת בהחלט לא תהיה הפעם הראשונה שנחזה בדבר כזה, זה קרה עם סדרת משחקי התפקידים המאתגרת Dark Souls בעבר. בדיוק כמו במקרה שלה אני מרגיש מחויבות עמוקה להגיד לכם, הקוראים, ש-Death Stranding הוא לא משחק שמיועד לכולם. בדומה ל-Dark Souls גם Death Stranding הוא משחק שדורש את מלוא תשומת הלב מהשחקן גם אם הוא לא מאתגר או מהנה כמותה.

הידאו קוג'ימה בנה את עצמו באמצעות משחקי מדע בדיוני עם סיפורים עמוסים לעייפה, שנזקקו מאוד לידו של עורך כלשהו, אבל הם בהחלט היו מרתקים ומעניינים. המשחק הנוכחי שלו מכניס אתכם לנעליו של סם פורטר ברידג'ס, שליח שמעביר חבילות בארצות הברית הפוסט-אפוקליפטית ולוקח חלק במשימה לאחד שוב את המדינה. במהלך המשחק סם צריך לצעוד או לנסוע מהחוף המזרחי של ארצות הברית לחוף המערבי ולחבר את כל הקהילות המבודדות למעין גרסה משודרגת של האינטרנט, תוך שהוא מספק את צורכיהן החומריים באמצעות שליחויות שונות. הרעיון עצמו דומה מאוד לספר המדע בדיוני של דייוויד ברין, "הדוור", שגם עובד לסרט נוראי על ידי קווין קוסטנר. ההבדל ביניהם הוא כמובן החלקים העל-טבעיים ש-Death Stranding מכיל ולא מופיעים בכלל ב-"דוור", שעוסק בארצות הברית לאחר שואה גרעינית. Death Stranding מתרחש בעולם שבו האנושות הצליחה למצוא את המקום אליו מגיעים לאחר המוות, או "החוף", כפי שהוא נקרא במשחק. כתוצאה מכך אנשים כבר לא יכולים למות באופן רגיל ויש לשרוף את גופתם. אם לא שורפים אותה היא תגרום לפיצוץ אדיר שיכול להרוס עיר שלמה כחלק מהמעבר של אנשים ל-"חוף" לאחר המוות, מה שגורם להם להפוך  ליצורים על-טבעיים ובלתי נראים בשם "BTs" (ראשי תיבות של "Beached Things") שרודפים אזורים מסוימים בעולם המשחק ויכולים למשוך אותם לתוך "החוף". אזורים אלה מאופיינים בדרך כלל בקשת בענן הפוכה וגשם מיוחד בשם "Timefall" שגורם לכל דבר חי או דומם שהוא נוגע בו (חוץ מבגדים) להיהרס. כדי לראות או לחוש את אותם "BTs" לאדם צריכה להיות יכולת בשם "DOOMS". לחלופין הוא יכול להיות מחובר לתינוק שנקרא "Bridge Baby" (או "BB" בקיצור), פג שהוצא מרחמה של אימו תוך כדי שהיא מוכנסת לתרדמת כך שיש לו קשר טבעי ל-"חוף".

קוג'ימה ידוע בזכות כושר הבימוי שלו (עד כדי כך שרבים תוהים למה הוא מפתח משחקים ולא מביים סרטים) והוא עושה ב-Death Stranding עבודה נפלאה. המשחק עמוס בשחקנים הוליוודיים מהשורה הראשונה, כמו נורמן רידוס, מרגרט קוואלי, מאדס מיקלסן ולאה סדו, וכולם מגלמים את תפקידם בצורה יוצאת מן הכלל. גם במאים מהשורה הראשונה כמו גיירמו דל טורו וניקולס וונדינג רפן מופיעים במשחק, אך בדמותם בלבד (מישהו אחר מדבב אותם). בדומה לקיפר סאת'רלנד ב-Metal Gear Solid V, גם לנורמן רידוס אין הרבה מה לומר; אפילו לדמויות משנה זניחות יש דיאלוג משמעותי יותר. יש אינספור סצינות בהן הוא פשוט מתרווח ומאפשר לכולם לדבר סביבו. הדמות שלו עושה מעט מאוד במשך רוב המשחק, תרומתו העיקרית היא אדישות. כתוצאה מכך היה קשה לי מאוד להזדהות איתו בסוף המשחק, מכיוון שלא באמת הכרתי אותו במהלך המשחק, הדבר היחידי שידעתי עליו הוא שהוא סובל מהפפוביה שלו (פחד ממגע).

העולם של Death Stranding והעקרונות שעומדים בבסיסו הם הדבר הכי טוב במשחק שכן הם מנסים לעסוק בכובד ראש בקשר שלנו לחיים שלאחר המוות ולזמן, אך גם בקשר שלנו אחד לשני בתור בני אדם. עולם המשחק מעורר עניין רב, אך למרבה הצער, יש כאן בעיה גדולה יותר ברמת הביצוע של הסיפור, בעיקר בכל הנוגע לקצב והיעדר תחכום ועידון. בעוד שפיסות מידע על העולם מפוזרות קלות ברחבי המשחק, רוב רובו של הסיפור ואירועיו מתרחשים ברבע האחרון של המשחק. הסיפור נגרר באיטיות משמימה לאורך שמונת הפרקים הראשונים ואז המשחק משליך על השחקן את כולו בסוף. מזל שהרבע האחרון הוא לא פחות מעוצר נשימה, ובעוד שהמטרה לא תמיד מקדשת את האמצעים, מבחינתי כל ההשקעה והתסכול השתלמו. בוודאי רבים מקוראינו יבקשו ללמד על מר קוג'ימה היקר זכות ולהגיד לי שהעלילה נפתחת "לאט לאט" ממש כמו בספר "טוב". אם נשים בצד את העובדה שככל הנראה הספר היחידי שרוב האנשים החזיקו בידם היה זבלון כלשהו, ככל הנראה מז'אנר המדע בדיוני או הפנטסיה, הטענה הזאת פשוט לא נכונה, היא תלוית הקשר. להתקדמות איטית של סיפור אמורה להיות תכילת מסוימת, למשל לגרום לנו להכיר טוב יותר את הדמות הראשית או מקום מסוים. ב-Death Stranding ההתקדמות האיטית הזאת היא חסרת משמעות ואפשר היה לחתוך חלקים נרחבים מהמשחק, מבלי לגרום נזק לסיפור, שכן רובו המוחלט מורכב מאקספוזיציה מיותרת לחלוטין.

כתיבת סיפור כלשהו דורשת תחכום רב, הכותב צריך להעביר הרבה פרטים בכמה שפחות מילים. אני חושב שקוג'ימה פשוט לא משתמש בעקרון הזה מספיק, או לחלופין לא נעזר באנשים שכן. כתיבתו נעדרת תחכום זה ומכילה המון חלקים מיותרים שלא תורמים למשחק דבר וחצי דבר, זה מתבטא לא רק במשימות הצדדיות אלא גם בסיפור הראשי. הכתיבה המסורבלת פוגעת קשות ברעיונות החשובים שהמשחק מנסה להעביר לשחקן, היא מאכילה את השחקן בכפית במקום לתת לו רמזים ולגרום לו לתהות על קנקו של המשחק.

מבחינת המשחקיות Death Stranding דומה מאוד ל-Metal Gear Solid V. אין פה באמת יצירה של סוגת משחק חדשה כפי שהידאו קוג'ימה טען אלא שילוב ייחודי מאוד בין המשחקיות של Metal Gear Solid V לבין זו של משחקי ההישרדות עם נגיעות קטנות שנלקחו מסדרת Dark Souls ומסגרת כללית שמזכירה מאוד משחקי "סימולצית ההליכה" כמו Gone Home. החידוש העיקרי פה מבחינת המשחקיות הוא ההישרדות, סביבות המשחק קשות מאוד לתמרון ונפילה מגובה יכולה להיגמר באסון. השחקן צריך לשלוט בשיווי המשקל של סם, לכן הוא לא יכול להעמיס עליו יותר מדי ציוד, כל משקל עודף הופך את תנועתו של סם לאיטית ומסורבלת יותר. השחקן צריך גם לשים לב להרבה מאוד דברים אחרים כמו מד הסיבולת שלו שמתרוקן כשהוא רץ ביבשה או הולך בתוך נהר, מד הדם שלו שמתרוקן כשהוא ניזוק ועוד רשימה ארוכה של דברים שרק מתארכת ככל שהמשחק מתקדם. המשחק הזה דורש את מלוא הקשב מהשחקן גם אם רמת האתגר בו נמוכה מאוד ברמת הקושי הגבוהה ביותר.

מערכת הקרב פה היא גרסה מפושטת יותר של זו שהופיעה ב-Metal Gear Solid V. גם פה תוכלו לנוע בחופשיות עד שתגיעו לאזור מלא באויבים (אנושיים או "BTs"), אז המשחק נהיה מאוד איטי ומחושב. אם יגלו אתכם תצטרכו להשיב מלחמה או לברוח ולנסות להתגנב שוב. המפגשים עם האויבים אנושיים מרגישים מסורבלים מעט, אך ההתגנבות מול ה-"BTs" העל-טבעיים מספקת מאוד ומוסיפה מידה מסוימת של אימה למשחק. למרבה הצער ההיצע של האויבים קטן מאוד, מה שגורם למפגשים האלה להיות מאוד משעממים בחלקים מסוימים במשחק. הנשקים במשחק מרגישים כבדים ואיטיים יחסית, כנראה כדי לגרום להם להרגיש כמו מפלט אחרון לאחר שההתגנבות נכשלה.

למרבה הצער, הנתח הגדול ביותר וגם המאכזב ביותר של Death Stranding הוא מבנה המשימות. יש בערך שבעים משימות עיקריות וכמעט כולן כוללות שליחויות. יש במשחק גם כמה מאות משימות צדדיות כולן זהות לחלוטין ובאופן לא מפתיע מורכבות אך ורק משליחויות. הרעיון בבסיסן פשוט מאוד, קחו חבילה אחת ממקום אחד למקום אחר, משם קחו חבילה אחרת והביאו אותה למקום נוסף וחוזר חלילה עד שתגיעו לפרק התשיעי. בשלב כלשהו תקבלו רובוט שיכול לעשות שליחויות במקומכם אבל השימוש בו מוגבל. לאורך רוב המסעות האלה לא קורה כלום סתם הולכים ומנסים לשמור על שיווי המשקל של סם. היו רגעים שהתפללתי שמיליון BTs יפלו מהשמיים כדי שהמשימות האלה יהפכו למעניינות יותר. אין שום הצדקה בעולם לחכות יותר מ-50 שעות לפני שמשחק כלשהו באמת מתחיל להיות מעניין. חמור מכך, המשחק הכריח אותי לחזור על עקבותיי כמה וכמה פעמים במעין תנועת יו-יו בין קהילה אחת לאחרת, משהו שהיה ניתן להימנע ממנו לחלוטין, אם המפתחים היו מחליטים לקצץ אותו. המשימות הללו מעוצבות בצורה לא טובה שמרפדת באופן מלאכותי את אורכו של המשחק, בין השאר כי תמצאו את עצמכם צועדים או נוהגים בשטח קשה לתמרון לעבר המטרות שלכם. זה מעליב מאוד ש-Death Stranding לא מכבד את הזמן שהשחקן משקיע בו ומבזבז אותו לשווא.

קרבות הבוסים במשחק הזה הם גם כישלון. כשאתם חושבים על קוג'ימה, בטח עולים בראשכם קרבות בוס כמו "הסוף" ו-"הבוס" ב-Metal Gear Solid 3 או "סייקו מאנטיס" ב-Metal Gear Solid. למרבה הצער ב-Death Stranding לא תמצאו כאלה. כשנתקלתי בבוסים המעטים שיש למשחק להציע, התלהבתי מאוד גם מכיוון שהעיצוב שלהם ממש יפה וגם כי סוף סוף קרה משהו מעניין במשחק. לרוע המזל לקרבות האלה חסרים את האסטרטגיה, התכנון והמוזרות שהופיעו בקרבות הבוס הנהדרים של Metal Gear Solid, רובם ככולם הסתכמו בירי חסר חשיבה על הבוס עד למותו. יש קרב בוס אחד שבו תצטרכו להשתמש כראוי ביכולת ההתגנבות שלכם. הקרבות עצמם נראים נהדרת מבחינה חזותית, אך הם מתפרקים ברמת המשחקיות כי הם חזרתיים ולא מעניינים. כל המשחק גרם לי להרגיש כאילו לקוג'ימה היה רעיון נהדר על הנייר בנוגע לעולם המשחק אבל הוא שכח לגמרי את חשיבותה של המשחקיות במהלך הפיתוח.

מאחורי המרכיב המקוון של Metal Gear Solid V עמד רעיון מרתק במסגרתו שחקנים היו צריכים ליצור נשק גרעיני כדי להילחם זה בזה או להיפטר ממנו לטובת העולם. הרעיון הזה ממשיך להופיע ב-Death Stranding בשילוב עם משהו שמזכיר את המצב המקוון של Dark Souls (שם ניתן להשאיר לשחקנים הודעות ולדרג הודעות של שחקנים אחרים). בניגוד ל-Dark Souls כאן המטרה היא אך ורק לעזור לשחקנים אחרים ולעצמכם. כל פעולה שתעשו תשותף גם עם שחקנים אחרים. תוכלו לתרום לבניית כבישים מהירים בהם שחקנים אחרים יוכלו לנסוע, לבנות בסיסים בהם הם יוכלו לנוח או להקים תחנות טעינה שידאגו שהמכונית או החליפה שלהם לא יכבו בדרך ליעד כלשהו. יש לציין כי לא תוכלו לשחק עם שחקנים אחרים, ל-Death Stranding אין מצב מרובה משתתפים טיפוסי, המטרה כאן היא להפוך את עולם המשחק למשמעותי ומהנה יותר, לעזור לעצמכם ועל הדרך גם לשחקנים אחרים.

אינני יכול לסיים את הביקורת הזו מבלי לדבר על החלקים החזותיים והשמיעתיים של Death Stranding. בתור התחלה, הפסקול הוא ללא ספק אחד החלקים הטובים ביותר ב-Death Stranding, שכן המוסיקה המקורית וגם המורשית (של מוזיקאים כמו אלן ווקר) הן מעולות, והדרך בה הן משתלבות בעולם המשחק במהלך משימות מסוימות הופכת את ההליכה מיעד ליעד לנסבלת יותר. באותם הקטעים דרך אגב השליטה במצלמה מוגבלת במטרה להראות לכם תמונה מסוימת של עולם המשחק במלוא הדרו. גם הצלילים והקולות שבוקעים מהסביבה והאויבים השונים גורמים לעולם המשחק להרגיש חי יותר. מבחינה חזותית Death Stranding הוא לא פחות מיצירת מופת. דגמי הדמויות והעיצוב שלהם מרהיבים וסביבות המשחק מגוונות ועשירות. ההשפעות הסביבתיות במשחק הן תוספת נחמדה. מזג האוויר בעולם המשחק משתנה באזורים מסוימים ובמשחק יש מחזור שלם של יום ולילה, שגורם להתגנבות בחושך באזור עם BTs להפוך לחוויה מלחיצה ומאיימת.

בשורה התחתונה Death Stranding הוא מסע ארוך ומפרך שמגיע לשיאו במערכה הסופית. משימה אחרי משימה המשחק נדבק לאותה נוסחת שליחויות מעייפת, ​​עם כמה משימות צדדיות ממוחזרות שנזרקות גם הן לקלחת. חבל שהמשחק פשוט לא מכבד את הזמן של השחקן, בעוד שמשחקים כמו Red Dead Redemption II עמוסים לעייפה בתוכן מגוון, Death Stranding מכיל מעט מאוד חוץ ממעבר בין אזור אחד למשנהו. הביקורת הזאת היא קשה, אבל Death Stranding הוא לא משחק רע שכן בכל זאת יש בו משהו מעבר לים הבינוניות שמרכיב את רובו. המשחק לא מדהים בשום צורה שהיא ואינו עומד בשורה אחת עם שאר המשחקים של קוג'ימה, אבל ההשקעה שווה את זה ואני מקווה שמרבית השחקנים כן ישכילו לראות את זה.