איך מוכיחים משהו מובן מאליו? הכחשה – סיקור הסרט

"הכחשה" הוא סרט על שואה, שבכלל לא התרחשה?

"הכחשה" (Denial) הוא סרט מז'אנר היסטורייה-דרמה אשר מגולל את סיפור משפטה של ההיסטוריונית היהודיה-אמריקאית, דבורה ליפשטדט, כנתבעת במשפט מורכב וכואב על תביעת דיבה קטנה, שהופכת לתביעה עם מטרה נעלה הרבה יותר – השגת הוכחה לכך שהשואה היהודית אכן התקיימה.

הסרט "הכחשה" של BBC Film ו-Participant Media, בהפצת Bleecker Street, מבוסס על ספרה של ליפשטדט "History on Trial: My Day in Court With a Holocaust Denier", שמספר על התביעה האמיתית כנגד ליפשטדט שהוגשה על ידי הסופר וההיסטוריון, האנטישמי ומכחיש השואה, דייוויד אירווינג. התביעה הוגשה בשל תיאור פוגעני (אך נכון) של אירווינג בספר קודם של ליפשטדט, שם נכתב שהוא מכחיש שואה שמסלף עובדות היסטוריות. אך האם תביעת דיבה תקפה כאשר האמירה הפוגענית נכונה? לא, וזה מה שליפשטדט צריכה להוכיח.

סיפור משפטי עצום ומורכב

עלילת הסרט עוקבת אחר סיפורה של ההיסטוריונית האמריקאית דבורה ליפשטדט לאחר שקיבלה את מכתב התביעה, ומגלה שהיא נתבעת בבית המשפט הגבוה לצדק בלונדון. למה בלונדון? משום שלפי החוק הבריטי, במקרים של הוצאת דיבה ולשון הרע, חובת ההוכחה היא על הנתבע ולא התובע. כך דייוויד אירווינג, התובע, יכל להקל על עצמו ולהגדיל את סיכוייו לנצח במשפט.

על מנת שליפשטדט תנצח במשפט, היא צריכה לבחור באחת משלוש אפשרויות שונות שיכולות להווה הגנה טובה בבית המשפט: הראשונה, להגיע לפשרה עם אירווינג. כלומר להסכים איתו שחלק מהדברים שנכתבו עליו בספרה לא נכונים. או בצורה פשוטה יותר, להסכים איתו שהשואה, או חלקים ממנה, לא באמת התרחשו. האפשרות השנייה היא להגיד שהדברים שנכתבו לא הובנו נכון והכוונה הייתה אחרת, אך האמירות תיארו את אירווינג כגזען, אנטישמי, אדם שקרן ומכחיש שואה… כך שהאפשרות הזאת לא יכולה לעבוד. האפשרות השלישית, המורכבת מכולן אך האופציה הלגיטימית היחידה, היא להוכיח ש"אמת דיברתי", ולפיכך להוכיח שאירווינג הוא אכן גזען, אכן שקרן, ואכן אנטישמי. בנוסף, ליפשטדט צריכה להוכיח שהשואה באמת התרחשה, אחרת איך אירווינג יכול להכחיש משהו שכלל לא התרחש?

הסרט עוקב כולו אחר הסיפור הקטן של ליפשטדט והכאב שלה ושל קהילת ניצולי השואה, אך במובן הגדול יותר הוא עוקב אחר צוות המשפטנים שלה והאסטרטגיה שבה בחרו בשביל לנצח במשפט ולהוכיח שאמירות מסוימות נכונות. הסרט מתרחש ברובו המוחלט בבית המשפט, ומספק דקות ארוכות של נאומים מורכבים בשפה גבוהה, ודיבור כריזמטי של עורכי דין מוערכים. וזה היופי האמיתי של העלילה בסרט. אנחנו נכנסים לעולם מורכב, עובדתי, עם אנשים חזקים וחכמים שמנסים להוכיח בצורה הטכנית ביותר, בלי עדויות ובלי בכי (שכן דבר כזה יכול לפגוע בהגנה), שהשואה היהודית התרחשה, שתאי הגזים היו קיימים, ושהיטלר הורה על השמדתם של מיליוני יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

צוות השחקנים והיצמדות לסיפור המקורי

הסרט "הכחשה" מכיל בתוכו ארסנל רחב של שחקנים מוכרים ומצוינים, שמרגישים כאילו נולדו בשביל לשחק את תפקידם בסרט. את תפקיד דבורה ליפשטדט משחקת השחקנית רייצ'ל וייס ("המומיה", "רווק פלוס ילד") שמספקת את הצד הרגשי של הסרט, היא הדמות היחידה שבוכה פה ושם, ונמצאת מול קבוצה שלמה של משפטנים שנראים אטומים בתחילה, אך מתגלים כאנשים רגשיים לא פחות.

בבית המשפט מייצג את ליפשטדט העורך דין Anthony Julius שמגולם על ידי אנדרו סקוט ("להציל את טוראי ריאן", "שרלוק") ומייצג את הראש הטקטי והאסטרטגי שנדרש בשביל לנצח במשפט. סקוט נראה כמו השחקן המתאים ביותר לתפקיד כזה, בן אדם מתחכם אך רציני עם מראה צעיר (ממש כמו העורך דין המקורי), שיכול לשבת בצד (בבית המשפט הבריטי העורך דין לא עומד מול השופט, אלא רק מכין את התיק ובונה אותו), אך עדיין לספק הופעה נהדרת.

בתפקיד Richard Rampton, ההיסטוריון והפרקליט (בניגוד לעורך דין, הוא זה שכן נואם מול השופט), משחק השחקן המצוין זוכה פרס אמי – טום וילקינסון. וילקינסון הוא דמות גדולה, חזקה, וכריזמטית יותר מכולם. במהלך הסרט אנחנו רואים אותו נואם דקות ארוכות מול השופט, ומתעמת עם אירווינג בצורה מושכלת ואלגנטית שמשאירה אותנו צמודים לכיסא כל פעם שהוא רק פותח את הפה. את תפקיד "הנבל" של הסרט, דיוויד אירווינג, מגלם השחקן טימותי ספול, שאפילו מזכיר במראה את אירווינג. ספול משחק את הדמות הרעה בסיפור בצורה מרשימה ביותר, ובאמת גורם לנו לשנוא אותו ולהאמין שהוא הדמות האמיתית בזכות המשחק המציאותי והמיוחד שלו, שמזכיר במעט את התפקיד הערמומי שלו כפיטר פטיגרו בסדרת סרטי "הארי פוטר".

הסרט "הכחשה" נצמד בצורה מצוינת לסיפור התביעה המקורית. צוות השחקנים מייצג כל דמות שהשתתפה במשפט; ההיסטוריונים השונים שהתארחו במהלכו, ניצולי השואה שביקשו מליפשטדט להעיד, השופט היחיד ללא חבר מושבעים, העורך דין הכריזמטי שייצג גם את הנסיכה דיאנה, הפרקליט-היסטוריון שטס במיוחד לאושוייץ בשביל לאסוף חומר, וכל סיפור אישי של דמות בסרט – שאכן התרחש במציאות. הסיפור מוצג בצורה מדויקת שצמודה לאירוע האמיתי ומעביר את החוויה המשפטית המורכבת, לצד סיפורים אישיים של הדמויות, בצורה אמיתית ומעניינת.

סרט אינטיליגנטי, לא אמוציונלי

הסרט "הכחשה" הוא סרט כל כך טוב לדעתי, אך עם חיסרון גדול אחד שיכול גם להיות היתרון של הסרט. הסרט כולו הוא דרמה משפטית לא פשוטה, והוא מלא בשיח גבוה ובשפה משפטית נאותה ומפולפלת. הוא סרט שדורש המון ריכוז, ואם תפספסו לרגע זוג משפטים שנאמרו על ידי הפרקליט – תוכלו לפספס את הרעיון המרכזי שהוא מנסה להעביר לשופט. הסרט מדבר בצורה חזקה אל הקהל האינטיליגנטי, שמבין מעט ומתעניין מאוד בתחום המשפט ומורכביותו, ולא בא לראות סרט שואה קלאסי סוחט דמעות. וכאן גם מתבטא החיסרון הגדול של הסרט, הסרט מונע מהרגש להיכנס לסיפור ולא מספק שום רגע שגורם לכם לדמוע או לחוש עצב. חוץ מרגע אחד שבו דוקלמה התפילה "אל מלא רחמים" באושוויץ המושלגת, הסרט לא התעסק בשואה עצמה אלא רק במובנים הטכניים שלה. זאת אולי הייתה המטרה הראשונית, אך זה גורם לניתוק רגשי וקושי להתחבר לעלילה ברגעים מסוימים.

ובכל זאת, הסרט מספק חוויה מדהימה ומעניינת על סיפור חשוב בהיסטוריה של העם היהודי, ועל אישה חזקה שלא התפשרה, והשקיעה שנים מחייה למען הנרצחים ואלו שלא יכלו להשמיע את קולם. אלו שנרצחו בתאי הגזים, שאירווינג טוען שלא היו קיימים, ואלו שנרצחו בעקבות "הפתרון הסופי" של היטלר, שאירוויג טוען שכלל לא התרחש. הסרט גם מספק הצצה לעולם המשפט הבריטי, לעורכי הדין, הפרקליטים, ולשופטים שעדיין לובשים פאה נוכרית כמו לפני מאות שנים.

בשורה התחתונה

הסרט "הכחשה" הוא סרט חשוב ומעניין על משפט של אישה אחת שייצגה עם יהודי שלם, כנגד היסטוריון אנטישמי ומכחיש שואה. סרט עם צוות שחקנים מצוין, עם סיפור חזק ועוצמתי, ועם ניתוק רגשי קל אך עם אינסוף משפטי חוכמה שפשוט תענוג לשמוע. הסרט מהנה מאוד, ומומלץ לצפייה לכל יהודי וחובב היסטוריה שמתעניין בדילמות משפטיות ובנאומים עוקצניים ועוצמתיים.