תפסו את כולנו – ביקורת לסרט פוקימון: הבלש פיקאצ'ו

האם "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הוא סרט משחקי הוידאו לו חיכינו?

בזמן שהאינטרנט עוד מלגלג לעיבוד הקרוב של סוניק הקיפוד של Sega, מגיע אלינו אחד הכוכבים של חברת Nintendo, פיקאצ'ו, עם דיבובו של דדפול, ריאן רנולדס, שכבר מהטריילר הראשון תפס את מבטינו. אז בואו נראה אם סרט הפוקימון הצהוב הצליח לחדור לליבנו.

הסרט מתחיל בלי בזבוז זמן בכלל ומראה את מיוטו בורח ממעבדה ותוקף מכונית שעוזבת את המקום. אנחנו קופצים אל גיבורנו ג'סטיס סמית' (טים) שניפגש עם חבר שלו על מנת לתפוס פוקימון משלו, קיובון. כבר מההתחלה הטון של הסרט הוא קליל ומבדח, בדיוק מה שאנחנו רוצים לראות בסרט הפוקימונים שלנו, אבל גם כמובן עם רגש שמגיע אחר-כך.

טים מקבל הודעה שאביו מת בתאונת דרכים ויוצא אל העיר הגדולה של ריים סיטי, בה בני אדם ופוקימונים חיים יחדיו בהרמוניה, וכשטים מקבל הכרה לעיר ברכבת ונחשף לעיר הענקית, כך גם אנחנו נדהמים מכמות הפוקימונים שמכבדים לנו את המסך. אם ראיתם את הטריילר אז ראיתם כמעט את רובם אבל זה עדיין מגניב לראות אותם על המסך הגדול.

טים עושה את דרכו למשרד של אביו הבלש ושם הוא פוגש את כוכב הסרט והשותף של אביו, הבלש פיקאצ'ו, אותו מדובב ריאן רנולדס בצורה מקסימה וחמודה. כצפוי ריאן גונב את ההצגה והוא מוציא מאיתנו את רוב הצחוקים ביחד עם פוקימונים אחרים והתגובות הקומיות של טים, למרות שלפעמים זה מרגיש שפיקאצ'ו מדבר רק בשביל להמשיך להראות שהוא שם וזה לא ממש תורם לסרט.

השניים יוצאים לגלות מה קרה לאבא של טים, ובלי לגלות את העלילה והתפניות שבה, הם מגלים קונספירציה סביב מיוטו ותוכנית להביא למהפך בעולם בני האדם והפוקימונים. את העלילה עצמה אני די אוהב, היא מעניינת ולא מסובכת מדי, ככה שגם הורים וגם הילדים שלהם יצליחו להתעניין במה שקורה על המסך, גם אם אתם לא מבינים בפוקימונים. בנוסף, זה נחמד שיש הרבה תפניות בכל מקום והסרט בצורה ממש טובה נבלע אל תוך עולם הפוקימונים ובונה את הסיפור שלנו סביבו.

זה לא מרגיש שמדובר בסרט שפשוט לוקח מספר דמויות מוכרות מהמשחקים ושם אותן בעולם שלנו, זה מרגיש שאנחנו נכנסים אל תוך עולם המשחקים וצופים בסיפור מיסתורין מתפתח על גבי המסך, וזה נעשה תודות להתייחסות לפוקימונים כאילו הם דבר בלתי נפרד מחיי היום יום והתייחסות לכל המרכיבים אותם הכרנו בסדרת המשחקים של ה-Gameboy, כמו סוגי המתקפות של הפוקימונים, סיפור הרקע שלהם (כמו זה שקיובון לובש את הגולגולת של אמו) ותחרויות הפוקימון.

כמובן שכדי שנאמין שעולם זה קיים צריך אנימציה ממוחשבת טובה וסאונד טוב והאפקטים של "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הם מצוינים עם עיצובים כמעט מושלמים לכל הפוקימונים שאנחנו אוהבים, ביניהם האהוב עליי טריקו, ואפקטי סאונד לדיבור שלהם וכל ההתקפות האייקוניות שלהם, כמו מתקפת הלהביור של צ'אריזרד.

 

למרות שרוב הדמויות היו גנריות, חשבתי שהן חביבות ומשתלבות טוב בעולם הפוקימון ומצאתי את עצמי מתחבר לטים בתור גיבור הסרט, בעיקר לקראת סוף הסיפור, ולמרות שהיו מספר רגעים קלישאים, מצאתי את הקשר בינו לבין פיקאצ'ו חביב ואמיתי. פלוס, זה תמיד נהדר לראות על המסך את קן ואטאנבה, שמגלם את המפקד של אביו של טים.

בתור חובב קולנוע, מצאתי את הסרט מאוד מבדר וחמוד, בדומה ל"באמבלבי" והייתי ממליץ לראות אותו לכל מעריץ של ריאן רנולדס ופיקאצ'ו, אבל אלו שבאמת יעריכו את הסרט הם אלו שכמוני גדלו על כותר לכידת המפלצות של Nintendo, הסרט באופן מצוין מצליח להביא את עולם המשחקים אל המסך באדפטציה הטובה ביותר שראיתי לסדרת משחקים ואני לא יכול לחכות לראות את חברת Legendary ממשיכה להרחיב את יקום הסרט עם סרטים על מאמנים ומכוני התגים ואפילו צוות רוקט. הפוטנציאל שם.

סיכום

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הוא סרט מלא בכיף, קסם ואקשן פוקימוני. הדמויות חביבות ומצאתי את העלילה מבדרת ומתאימה לצופים מבוגרים וצעירים יחדיו.

עד כה, סרטי האדפטציה למשחקי וידאו היו די מאכזבים ונוראים, עם "מורטל קומבט" ו"הנסיך הפרסי: חולות הזמן" כנקודות אור קטנות ביניהם (אבל גם לא סרטים באמת מצוינים) וסרטי אדפטציה לאנימה בכלל הביאו לנו זוועות כמו "דרגון בול – אבולוציה". "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" גובר בקלות על כולם ונהפך בעיניי לסרט הטוב ביותר בתת הז'אנר, זה סרט שמעריצים של סדרת המשחקים של Nintendo, או האנימה, לא רוצים לפספס.