גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
משחק התפקידים Divinity: Original Sin 2 מנסה להציע לשחקנים חווית משחק כמו של פעם, משודרגת להיום. יצאנו לראות האם יש חיים במשחקי התפקידים האיזומטריים או שהז'אר אכן מת סופית.
בעשר הקודם, ובמיוחד בחצי הראשון שלו, משחקי תפקידים איזומטריים היו אחד הז'אנרים הפופולאריים ביותר בעולם הגיימינג. משחקים כמו Baldur's Gate 1&2, Planescape Torment ו-Diablo 2 היו השמות הכי חמים בתעשייה, עם עדת מעריצים פנאטיים, מכירות מרשימות וביקורות מהללות. אבל בגלל סיבות שונות כמו מאבקי זכויות יוצרים, התנהלות כלכלית כושלת ומספר כותרים באיכות נמוכה הביאו לכך שמשחקי התפקידים הקלאסיים האלה איבדו את מקומם בראש טבלת המכירות. מאז ועד היום מתקשה הז'אנר לשוב למרכז העניינים. לא עוזרת כמובן העובדה שמשחקים כמו The Witcher 3 או סדרת Dark Souls לקחו את הרעיון הבסיסי של משחקי התפקידים למחוזות חדשים ומוצלחים, שנתנו לפעמים הרגשה שמשחקי תפקידים איזומטריים הם נחלת העבר. Divinity: Original Sin 2 מגיע כדי להוכיח שההרגשה הזאת רחוקה מאוד מהמציאות, ושיש עוד הרבה מאוד חיים בז'אנר.
אם אי פעם שיחקתם באיזשהו משחק תפקידים איזומטרי, אתם תרגישו בבית מיד עם ההתחלה של Divinity: Original Sin 2. נקודת המבט העילית, השליטה באמצעות העכבר, שורות הפקודות עם הכפתורים ליכולות ושימוש בציוד – הכל כמו שהיה, רק יותר. משחקי מחשב, מטבעם, מתפתחים כל הזמן, והגיע הזמן שאחרי עשור וחצי גם משחקי התפקידים יגיעו לשלב הבא באבולוציה שלהם. אולי הקפיצה המשמעותית ביותר של המשחק היא באינטראקטיביות של העולם. לא עוד מפה סטטית עם נקודות קבועות, אלא עולם חי ונושם שמושפע ומהחומרים ממנו הוא מורכב, ממזג אוויר ומפעולות השחקן. אם יש משטח עץ תוכלו לשרוף אותו, וכדי לכבות את השריפה תוכלו לזרוק בלון מים. חפצים פשוטים שנמצאים בשטח יכולים להפוך למשהו שונה לחלוטין כאשר משלבים אותם עם זבל שמצאתם בעזרת מערכת היצירה האינטואיטיבית שהמשחק מציע. הכל זמין וניתן למניפולציה על ידי השחקן. מדובר בחידוש שמכפיל פי כמה וכמה את היכולת לשלוט בסביבה, וכשמדובר בז'אנר שמשתבח ככל שלשחקן יש יותר בחירה חופשית זהו שדרוג משמעותי.
אם כל זה נשמע כמו משהו שיכול להצטבר למערכת מסובכת, אין מה לדאוג. Divinity: Original Sin 2 למד משגיאות משחקי התפקידים של פעם, ולא בונה את עצמו על בסיס מערכת משחק מסובכת. אם משחקים כמו Baldur's Gate השתמשו בחוקים של המהדורה השנייה של מבוכים ודרקונים, על כל הבלאגן שנובע ממנה, Divinity: Original Sin 2 משתמש במערכת משלו, עם קונספט פשוט מאוד – מספרים גבוהים זה טוב, מספרים גבוהים יותר זה אפילו יותר טוב. לא צריך עוד לעשות חישובים מסובכים, הכל מוסבר בצורה מאוד ברורה ונגישה. כל בחירה שקשורה לבניית הדמויות תופיע עם הנתונים הרלוונטיים לה, כך שאין שום שלב שבו נתקעים בתפריטים במשך שעות בניסיון להבין האם חרב האש שמצאנו באמת שווה יותר מהגרזן הקסום שאנחנו משתמשים בו כרגע.
המערכת שנבנתה כבסיס למשחק משמשת לשני דברים חשובים. הראשון הוא הקמפיין הראשי של המשחק, והשני הוא מצב ה-Game Master שעליו נדבר קצת לפני שנחזור לעלילה הראשית. מדובר במצב יצירה, שבדומה להרבה משחקים מהסוג הזה מאפשר לשחקנים בבית לבנות בעצמם הרפתקה משלהם המבוססת על מערכת החוקים של המשחק. זהו כלי רב עוצמה, שיאפשר למי שמוכן להשקיע באמת ליצור קמפיינים אדירים שיכולים להתחרות בכל משחק תפקידים אחר. אולי זה לא הדבר המושך ביותר במשחק, אבל אין ספק שבידיים הנכונות (ובטוח שיש כמה כאלה אי שם באינטרנט) יכולים לצאת ממצב ה-Game Master דברים נפלאים.
ובחזרה לעלילה הראשית. הסיפור הוא המשך לא ישיר לעלילה של Divinity: Original Sin הראשון. יש כמה אזכורים, והעולם הוא אותו עולם, אבל בסך הכל אפשר להיכנס טריים לתוך הסיפור בלי להרגיש שפספסנו יותר מדי. רוב המושגים מוסברים בשיחות עם דמויות, ועם קצת תשומת לב אפשר ללמוד על מה כולם מדברים די מהר. הסיפור עצמו עוסק בדמות השחקן הראשית ובחבריה למסע שיוצאים למסע בעקבות פנתאון האלים, הכנסייה השולטת בו ומה שביניהם, ולא נרחיב מחשש ספוילרים. הסיפור עצמו סך הכל מוצלח, אבל מאבד את הפוקוס למשימות הצדדיות שמפוזרות בעולם. חלק ממשימות אלה הם סיפורים עצומים בפני עצמם, עם פיתולים ותפניות מפתיעות באמת שיכולים היו להפוך למשחק משלהם. באופן כללי, המבנה מאוד מזכיר את סדרת The Witcher בה הסיפורים הקטנים של האנשים שחיים בעולם הם מה שהופך את המשחק למלא חיים.
הדמויות עצמן בהן נשלוט הן גם חבורה מעניינת. לכל אחת סיפור אישי משלה, המלווה את ההרפתקה של השחקן במקביל לעלילה הראשית, לעיתים עם השפעה עליה. היופי הוא שבניגוד להרבה משחקים בז'אנר אנחנו לעולם לא כבולים להגדרות ספציפיות לגבי תפקידה של כל דמות. אנחנו נוכל לבחור מה יהיה המקצוע ההתחלתי של כל אחת מהדמויות, ותמיד נוכל לשנות זאת. לדוגמא, בתחילת המשחק שלי חשבתי שאני אזדקק לגנבת שתתלווה אלי לחבורה. מהר מאוד הבנתי שהדמות הספציפית הזאת תהיה שימושית הרבה יותר אם היא תהפוך לקשתית, ובאמת, תוך כמה רמות בלבד המהפך הושלם. כל דמות יכולה ללמוד כל יכולת, בהנחה שהיא מחליטה להתמקצע בה. זה מאוד מגוון את האפשרויות העומדות בפני השחקן, והופך את המשחק ליותר עמוק ומעניין.
Divinity: Original Sin 2 משתמש במנוע ייחודי משלו (מה שמאפשר את מצב ה-Game Master) ונראה נהדר. זו אומנם לא גראפיקה פוטו-ריאליסטית, אבל המשחק נראה צבעוני ומלא חיים. הקרבות והתנועה של הדמוית הן חגיגה לעיניים, והדבר היחידי שאולי באמת חסר זאת יותר הנפשה בזמן הדיאלוגים. מצד שני, הדיאלוגים הללו מדובבים באופן מלא ומוצלח, החל מנאומים חשובים בעלילה הראשית ועד לשיחות קטנות עם חבורה של תרנגולות (כן, אפשר לדבר עם חיות במשחק). אולי זה לא המשחק הכי מתקדם מבחינה טכנולוגית, אבל Divinity: Original Sin 2 מצליח לתת הרבה יותר ממה שרוב הכותרים בשוק מסוגלים גם אם הוא לא מתבסס על מנוע Unreal.
למרות כל הדברים הטובים שיש למשחק, חייבים לציין שהוא לא מושלם. הבעיות הן בעיקר טכניות, כמו קווסטים שבורים, באגים גראפיים קלים או קטעי קול שמשום מה לא נשמעים. כשמדובר על מערכת כל כך מורכבת עם כל כך הרבה חלקים משתנים, אפשר להבין שאי אפשר היה להביא בחשבון הכל, אבל זה עדיין חבל. מצד שני, המפתחים ב-Larian Studios עובדים קשה מאוד למגר כל תקלה ובעיה, ושחררו כמה עדכונים מאסיביים במיוחד לשיפור היציבות והתפקוד.
בסופו של יום, Divinity: Original Sin 2 עושה משהו מאוד מיוחד. הוא לוקח ז'אנר ותיק וישן שכמעט ועבר מהעולם, מפיח בו רוח חדשה. כמו ש-Half Life קבע סטנדרטים חדשים למשחקי ה-FPS או Super Mario 64 שינה לעד את משחקי הפלטפורמה, אני רוצה להאמין שגם Divinity: Original Sin 2 ייזכר בשנים הבאות בתור זה שהביא לנו מחדש את משחקי התפקידים האיזומטריים ולקח אותם את הצעד הבא קדימה.
