חלומות פז – ביקורת הסרט "דוקטור סליפ" ן Doctor Sleep

האם "דוקטור סליפ" הוא המשך ראוי ל-"ניצוץ" או שמא הוא שייך לפח הזבל של ההיסטוריה ביחד עם רוב המשכי האימה?

"הניצוץ" הוא אחד מעמודי התווך של הקולנוע בכלל ושל סרטי האימה בפרט, כך שזה לא מפתיע שאנשים רבים חוששים שסרט ההמשך שלו לא יעמוד בציפיות. תנו לי להרגיע אתכם "ד"ר סליפ" הוא סרט אימה מעולה, גם אם הוא לא עומד ברף הבלתי עביר שהציב קודמו. למקרה שלא שמעתם, "דוקטור סליפ" (או בלעז Doctor Sleep), הוא עיבוד קולנועי של הרומן מאת סופר האימה הנודע סטיבן קינג שפורסם בשנת 2013. הרומן הוא המשך ישיר ל-"הניצוץ" שפורסם בשנת 1977 ועובד כשלוש שנים מאוחר יותר לסרט הקולנוע האגדי שכולנו מכירים על ידי סטנלי קובריק.

על הבימוי של "דוקטור סליפ" הופקד מייק פלנגן, אחד מבמאי האימה הפוריים והיציבים ביותר שפועלים כיום, שיצר את "שער", "שקט", "המשחק של ג'ראלד" (עיבוד נהדר לרומן אחר של סטיבן קינג), ו-"מי מתגורר בבית היל", סדרת האימה הפופולארית של נטפליקס. "דוקטור סליפ" עשוי להיות יצירת המופת שלו ולו רק משום שהוא הצליח לעשות משהו שרבים חשבו שהוא בלתי אפשרי, ליישב את הרומנים של קינג עם הסרט של קובריק. כידוע הסרט המקורי שונה מאוד מהרומן (למשל, ברומן, מלון "המצפה" נשרף עד היסוד; בסרט, הוא נותר עומד בסוף). אנשים רבים תהו אם "דוקטור סליפ" יהיה המשך לרומן או הסרט. הפיתרון של פלנגן הוא לקחת קצת מכל אחד מהם ולשלב ביניהם. התוצאה מדהימה, הן ביעילותה והן בתעוזה שלה לזרוק חלקים מיותרים מהסרט הקודם ומהרומנים לפח.

הסרט (ורומן) ההמשך עוקבים אחר חייו הקשים של דני טוראנס (שמגולם בסרט על ידי יואן מקגרגור) יותר משלושים שנה לאחר האירוע שתוארו ברומן (ובסרט) "הניצוץ", אז הוא ניצל בעור שיניו מרוחות הרפאים שרדפו את המלון העל טבעי "המצפה" והשתלטו על אביו. לדני יש עדיין יכולות על-טבעיות שמאפשרות לו לתקשר עם המתים וגם להיכנס למוחם של אנשים חיים (יכולות אלה מכונות "הניצוץ"). דני עצמו עדיין רדוף על ידי אירועי העבר, הן על ידי רוחות מהמלון והן על ידי הזיכרונות שלו מאביו האלים והאלכוהוליסט, ג'ק (ג'ק ניקולסון בסרט המקורי והנרי תומאס כאן). רוחו החביבה של דיק הלורן, טבח המלון, מלווה אותו ומלמדת אותו להשתלט ולנעול את הרוחות מהמלון בקופסאות מיוחדות בתוך תודעתו (שנראית כמו מבוך השיחים מהמלון) כדי שאלה לא יפריעו לו. בתור מבוגר דני מאמץ את המורשת של אביו, הוא מקבל החלטות גרועות מאוד וגם מתמכר לטיפה המרה כדי להטביע את יגונו והיכולות העל-טבעיות שלו. דני המבוגר נע ונד ברחבי ארצות הברית, וזמן קצר אחרי שאנחנו פוגשים אותו, הוא מגיע לעיירה קטנה בניו המפשייר, שם הוא פוגש מיד אדם חביב בשם בילי (קליף קרטיס) שלוקח אותו לפגישת מקומית של קבוצת תמיכה לאלכוהוליסטים. עד מהרה שינויים חיוביים מתחילים לחול בחייו של דני – הוא מצליח למצוא מקום קבוע לגור בו ומתחיל לעבוד בהוספיס בתור סניטר.

בניגוד לרוב סרטי האימה "דוקטור סליפ" מקדיש זמן רב לנבלים, חבורת הנוודים בני האלמוות למחצה הידועים בשם "הקשר האמיתי", בהנהגתה של רוז "הכובע" (רבקה פרגוסון). בדומה לדני לכל אחד מהחבורה הזאת יש גרסה שונה של יכולת "הניצוץ". כדי לשמור על חיי הנצח שלהם, הם חוטפים ילדים שיש להם את "הניצוץ" ומענים אותם עד מוות, מה שגורם להם לשחרר משהו שנראה כמו אדים, ממנו "הקשר האמיתי" ניזונים. הם אפילו מסוגלים לשאוב חלק מהאדים לתוך בקבוקים מיוחדים ולשמור אותם לרגעי מחסור. משום שילדים עם "הניצוץ" הם נדירים מאוד, "הקשר האמיתי" כילו את זמנם בחיפוש אחריהם ברחבי ארצות הברית ואימצו אורח חיים נוודי.

בקטע אכזרי במיוחד במהלך הסרט, "הקשר האמיתי" לוכדים ילד צעיר, שמגולם על ידי ג'ייקוב טרמבליי המעולה ("חדר"), ומענים אותו ללא רחם. נערה מתבגרת בשם אברה (קיילי קוראן), שמחזיקה בגרסה מאוד חזקה של "הניצוץ", מבחינה בסבלו של הילד ומבקשת עזרה מדני, איתו היא נמצאת בקשר טלפתי מאז הייתה ילדה קטנה. דני מנסה להדריך אותה ממרחק של מאות קילומטרים, אך ברגע שחברי "הקשר האמיתי" עולים על עקבותיה, דני נאלץ להתערב באופן ממשי כדי להציל אותה. העובדה שאברה ממש חזקה גורמת לרוז וחברי קבוצתה לפחד ממנה מאוד, כתוצאה מכך "ד"ר סליפ" הוא אחד מסרטי האימה הבודדים המכילים קטעים בהם הנבלים חסרי אונים לחלוטין. הדבר בולט במיוחד בחלק האחרון (עליו לא אפרט כדי לא להרוס לכם) במהלכו פלנגן גם מצליח להוכיח ששירות למעריצים הוא לא בהכרח דבר רע, בניגוד למה שמבקרים רבים טוענים (איתם אני לפעמים נמנה) הוא יכול לדחוף את הסיפור לגבולות חדשים.

דבר אחד שיכול לעמוד בעוכריו של "ד"ר סליפ" בעיני צופים רבים הוא שהוא לא מפחיד. הבעיה הזאת בדרך כלל קטלנית לסרטי אימה, אבל לזכותו של סרט זה יאמר שהוא לא מנסה להיות מפחיד. פלנגן מעדיף להתמקד במתח מתמשך ואווירה מלחיצה.

שני השחקנים הראשיים, מקגרגור וקורן עובדים נפלא ביחד, שניהם מביאים משהו מאוד ייחודי לסרט. הייאוש השקט והפחד של דני מהכוחות האפלים מעברו עובדים היטב עם אברה, בעלת תמימות הנעורים שלא מפחדת מכלום. זה הופך אותה לפזיזה, אך גם לעוצמתית, מכיוון שהיא כל הזמן בוחנת את גבולותיה כאדם בעל כוח בלתי מוגבל לכאורה. שבחים מיוחדים מגיעים גם לזאן מקלרנון, שמשחק את יד ימינה של רוז, שנוכחותו המאיימת וערמומיותו מהוות ניגוד מעניין לתיאטרליות ולפזיזות של רוז.

"דוקטור סליפ" הוא אחד מסרטי האימה הבודדים השנה שרציתי לראות שוב, לא רק כי אני מאמין שאשים לב לדברים נוספים בצפייה חוזרת אלא גם משום שנהניתי מאוד מהסרט עצמו.