חייב לתפוס את כולם – סיקור המשחק Dragon Ball Fusions

Dragon Ball Fusions הוא מהמשחקים היפניים האלו שלא מקבלים בדרך כלל גרסה מערבית וברגע שמתחילים לשחק בו ברור למה. אבל לאוהבי הסדרה מחכה משחק שהוא לא רק מכתב אהבה אלא גם משהו ששווה לשחק בו

כמו כל משחק בעל אופי יפני שיוצא לקונסולה הניידת ה-3DS, גם לקראת השחרור של הגרסה היפנית של Dragon Ball Fusions דאגתי מאוד שלא נזכה בגרסה מערבית למשחק הזה. בשלב מסוים אפילו התחלתי להתעניין בלפרוץ את הקונסולה שלי לראשונה (רק כדי לשחק במשחקים מאזורים אחרים כמובן, ולא כדי לשחק במשחקים שהורדו בצורה בלתי חוקית). אך לבסוף, ההצלחה המסחררת של סדרת האנימה "Dragon Ball Super" ככל הנראה היא מה שהוביל לשחרור המשחק במערב.

ככל שאני משחק במשחק יותר אני מבין עד כמה תחת כל מותג אחר המשחק הזה לא היה רואה את אור השמש במערב. מדובר במשחק כל כך יפני, מהעלילה ועד החיפושים אחר פריטים במחבואים מוזרים, שגורמים לך ללכת למצוא Walkthrough באינטרנט לפני שאתה משתגע. בכלל, נראה שכל רגע במשחק הזכיר לי אחד מחמש סדרות JRPG שונות ששיחקתי במהלך חיי. אם תעצרו לרגע ותחשבו על המשפטים האחרונים שלי ותגידו לעצמכם האם התלהבתם מהם או לא, כך תדעו האם כדאי לכם לקנות את המשחק או לוותר. אני מקווה שרבים מכם יחליטו לקנות את המשחק כדי שלפחות את משחק ההמשך של סדרת Dragon Ball Heroes, (המשחק הראשון בסדרה כבר דילג עלינו) נקבל בשנים הקרובות.

את העולם של Dragon Ball אפשר לחלק ל-2 יחידות נפרדות -הצד הראשון והמוכר ביותר הוא המנגה/אנימה, ובצד השני יש לנו את משחקי המחשב שפיתחו לעצמם עולם אחיד משלהם. משחקים רבים בסדרה מספרים מחדש את אותו הסיפור שקראנו/צפינו בו, אבל מאז יציאת ה-MMORPG היפני Dragon Ball Online משחקים רבים מתנהלים באותו יקום ובדרך כלל כוללים מסע בזמן בצורה כזו או אחרת. Dragon Ball Fusions ממשיך את אותה המסורת והוא מושפע מאוד משאר המשחקים שיצאו בשנים האחרונות. לא מדובר רק באלמנטים סיפוריים, אלא גם העיצוב של המשחק והמשחקיות שלו. לפעמים הוא מרגיש לי כמו ה-MMORPG הראשון שלי עם אירועים שאפשר לשחק פעם ביום, משימות שמתקדמות לאורך זמן (להעיף אויבים מהזירה 1000 פעמים) ועוד. אבל ההשפעה על המשחק לא הגיעה רק מז'אנר אחד, בעצם המשחק הזה הוא שילוב של כל כך הרבה דברים ואם לא הייתי מסתכל בפורומים של אנימה הייתי בטוח שהוא מכוון אך ורק עבורי. המשחק הזה מלא אהבה לסדרה האהובה ומניח שהשחקנים שנכנסים פנימה מרגישים את אותו הדבר. למשל, אפשר לקחת שאלון פעם ביום שכולל עשר שאלות על דרגון בול שחלקם התקילו גם אותי (כן, אני לא זוכר את שם המאכל שווג'יטה הכין עבור בירוס – ממש Fake Geek Guy שכמוני). המשחק עוקב אחרי הדמות שהשחקן יוצר והיריב/חבר הכי טוב שלו או שלה, שרוצים לארגן טורניר עם הלוחמים החזקים ביותר. במקום לפתוח Event בפייסבוק, הם בחרו לבקש עזרה מהדרקון האלמותי -Shenron, אחרי דקה של עיבוד המידע הוא שולח אותם לקבוצה של איים מעופפים (כי לשנרון יש סטייל) בהם נמצאים לוחמים מזמנים ומקווי זמן שונים.

Dragon Ball Fusions מאפשר לצרף לרשימת הדמויות שלנו דמויות מהסדרה האהובה, וגם דמויות שנוצרו עבור המשחק במיוחד. המעבר בין מקום למקום עובר בצורה חלקה ונעימה, כאשר אופציה של fast travel נפתחת ישר על תחילת המשחק, והתעופה החופשית בעולם המשחק הרגישה לי הרבה יותר טבעית ונוחה אפילו מזו של Xenoverse. הסיפור אמנם גנרי ונועד רק לתת תירוץ עבור המשחק, אבל זה לא אומר שהדמויות לא כתובות כמו שצריך. החלק האהוב עלי היה כשנפגשתי לראשונה עם צוות Ginyu והדמויות שהיו איתי לא הכירו אותם והיחס אליהם היה מעולה. המשחק לא דובב לאנגלית, אז למי שצופה בסדרה בדיבוב המקורי ישמח לשמוע קולות מוכרים ואהובים, אם אתם רגילים לדיבוב האמריקאי אז תתנחמו לדעת שאם היינו מחכים לדיבוב היה לוקח עוד הרבה זמן עד שהיינו זוכים לראות את המשחק הזה – שגם ככה התעכב רבות. העיצוב של המשחק הוא ילדותי, וכל הדמויות מופיעות בסגנון Chibi של ראשים גדולים וגוף קטן. מי שאוהב את הסגנון ישמח לראות את כל הדמויות בצורתם הנוכחית, מי שלא אוהב את הסגנון הזה יצטרך לחרוק שיניים או לוותר על החוויה.

כיאה למשחק עם שם שכזה, Dragon Ball Fusions מציג שני סוגי Fusion (איחוד בין שתי דמויות לדמות אחת חזקה במיוחד) ייחודיות. הראשונה היא איחוד של חמש דמויות לזמן קצר מאוד (מתקפה אחת). הרעיון הוא נחמד רק חבל שהדמות שיוצאת לא באמת משתנה על פי חמש הדמויות אלא בעיקר משתנה על פי הדמות שבתורה מבצעים את האיחוד. הבעיה השנייה שמדובר במתקפה חזקה מדי שמרדדת את הטקטיקה במשחק. הפיוז'ן השני, וזה שהוצג הרבה יותר במהלך קידום המשחק, הוא איחוד שלא מוגבל בזמן בין שתי דמויות ושיכול להיפסק בכל רגע. נכון, מדובר באלמנט של Fan-pandering מובהק, תמה חוזרת במשחק, אבל האפשרויות מרובות ורבים מאיתנו יוכלו לשחק בדמויות שעד עכשיו רק ראינו באתרי Fanfiction וב-Deviantart. המשחק הזה נועד לרצות מעריצים, ואם שואלים אותי בתור מעריץ הוא ללא ספק מקיים.

במשחקים מהסוג הזה שיטת הקרבות היא אחד מהדברים החשובים ביותר כי רוב זמן המשחק מתרחש בתוך קרבות. המטפורה הכי טובה לשיטת הקרבות של Dragon Ball Fusions היא חמין, – נראה כאילו זרקו המון דברים פנימה והתחילו לבשל, זה נראה מדאיג מאוד אבל איכשהו, זה עובד. אז מה יש לנו בתוך הקדרה הזו? Pokemon – כמובן, Fire Emblem, Chrono Trigger, אבן, נייר ומספריים, והתבלין הסודי – ביליארד. אז אם אתם עומדים מול השורות האחרונות ולא בטוחים מאיפה כל זה נפל עליכם אני אסביר מההתחלה.

שדה הקרב הוא תמיד מעגלי, ובניגוד ל-Fire Emblem הוא לא מחולק לריבועים או רשת אחרת כלשהי, ובכל צד יש עד 5 לוחמים סדר המתקפות הולך כמו ב-Chrono Trigger/Final Fantasy – יש סרגל שעליו כל הדמויות נמצאות עליו וכולן מתקדמות, כל אחת בקצב אחר – והדמות שמגיעה לקצה הימני מתקיפה ואז חוזרת לקצה השמאלי של הסרגל. כשמגיע תורה של דמות מסוימת על השחקן לבחור איך לתקוף, מתקפה מקרוב, ירייה של פרצי Ki מרחוק, מתקפה מיוחדת (שתעלה לדמות ב-Ki שעולה ועולה במהלך הקרב). בנוסף, יש מד משותף של כל הקבוצה שעולה לאט לאט, וכשמגיעים לחצי אפשר לבחור במתקפת "Zenkai" חזקה במיוחד של הדמות שמהווה גם את המקבילה של הפוקדור במשחק. דמויות אויב המופיעות במהלך הקרב עם כוכב ליד שמן הן דמויות שאפשר לגייס. גיוס דמויות נותן לכם אפשרות לשחק איתן, ובנוסף מגביר את מלאי האנרגיות השונות שיש לשחקן אשר משמשות אותו להתקדם לאזורים חדשים. בנוסף, כמו שכבר הוזכר לעיל, יש אפשרות של Fusion של כל 5 הדמויות למתקפה חזקה במיוחד. המתקפות המיוחדות של כל דמות עובדות כמו ב-Pokemon, רק שיש מגבלה של 3 מתקפות בו זמנית. המתקפות יכולות להיות מקרוב (קומבואים שונים), מרחוק (כמו גל ה-Kamehameha) או פעולות תמיכה (ריפוי, העלאת כוח מתקפה וכן הלאה). כל דמות נכנסת לקטגוריה של אחד מתוך שלושה סוגים שונים – מהירות, טכניקה או עוצמה. כל סוג חזק כנגד סוג אחר וחלשה נגד הסוג האחר, כמו באבן נייר ומספריים.

בהתקפות מקרוב הדמות המתקיפה עטה אל הדמות המותקפת ואנו רואים עיגול המחולק לתשעה חלקים. המתקיף בוחר את כיוון המתקפה שמכסה חלק אחד מהעיגול והמותקף בוחר גם הוא את כיוון ההגנה שלו, שהוא מכסה 3 חלקים. אם כיוון המתקפה פוגע באזור ההגנה, המתקפה תעשה פחות נזק ותעיף את הדמות המותקפת למרחק קצר יותר, אם לא – המתקפה תפעל באופן רגיל. אם המתקיף בחר בדיוק בכיון ההפוך לכיוון המתקפה הוא יעשה נזק גדול במיוחד. אבן נייר ומספריים היו מאז ומעולם חלק חשוב מאוד בעולם של דרגון בול. דבר ראשון, מדובר באחת המתקפות הראשונות של סון גוקו, עוד לפני שפגש את מוטן רושי, ולעניינו – משחקי מחשב שונים של דרגון הוסיפו את השיטה הזו כחלק מהקרב – למשל סדרת Bodukai ו-Ultimate Tenkaichi. בהתחלה חשבתי שמדובר במשחק ניחושים פשוט אבל אחרי כמה קרבות הבנתי שמדובר בחלק מהותי מהקרב.

כמו ב-Fire Emblem, המיקום של הדמויות שלנו מאוד משפיע על מהלך הקרב, אפשר להתקיף במתקפה אזורית שיכולה בעיקרון לפגוע בכל הדמויות של היריב, אפשר להעיף את האויב על דמות נוספת שלכם ולגרום לו נזק נוסף או על דמות נוספת של היריב ולעשות לשתי הדמויות נזק. אם המתקפה מספיק חזקה (דבר התלוי בכוח של הדמות המתקיפה והאם ההגנה הצליחה או לא) הדמות המותקפת יכולה לעוף בין כמה דמויות, משני הצדדים, כמו מהלך ביליארד מוצלח. אם כתוצאה ממתקפה דמות יוצאת מגבולות הזירה היא גם מקבלת נזק נוסף וגם עפה לצד הימין של סרגל המתקפות – וכך אפשר לדחות ואפילו למנוע מדמוית להתקיף. לכן כשאני מתקיף אני חושב מה יהיה הכיוון הכי מוצלח להעיף את הדמות השנייה בזמן שמי שעומד מולי מנסה להבין מאיזה כיוון כדאי להגן, לא מדובר סתם באבן נייר ומספריים אלא בניחושים מחושבים.

כשמדברים על Pokemon אחד הביטויים החוזרים הוא "under the hood", כלומר: כמו מכוניות שקל לנהוג בהן אבל מתחת למנוע רצה מערכת מסובכת, כך גם במשחק המוכר שנראה פשוט מאוד, אך יש בו המון עומק, וה-Meta של המשחק הרבה יותר מסובכת. במקרה של Dragon Ball Fusions, המשחק לא כל כך פשוט גם במבט ראשון אבל אפשר לשחק בקלות גם בלי לחשוב יותר מדי, ולמען האמת חוץ מבחירת השחקנים והמתקפות המיוחדות שלהן, אין יותר מדי Meta שאני שמתי לב אליה, אבל יכול להיות שעם הזמן אני ואחרים ברחבי האינטרנט נגלה עוד עומק למערכת הקרבות הזו.

Fusions נמצא איפשהו בין Pokemon הפשטני ו-Fire Emblem הדרשני והנטייה היא יותר לכיוון Pokemon. האפשרות להפסיד בלי לאבד דמויות או לחזור אחורנית יותר מדי גורמת לכך שלא נורא להפסיד. יש אפשרות לטחון (Grind) קרבות על מנת להעלות את הרמה של הדמויות לקראת התקדמות בסיפור המשחק. האתגר האמיתי הראשון שנתקלתי בו היה לנצח חמש דמויות בו זמנית, המשימה הראשונה שדרשה ממני תבונה טקטית על מנת להוביל את כל דמויות היריב לאזור אחד, כדי שאצליח להתקיף באמצעות Fusion של כל הדמויות שלי. העובדה שכל דמות יכולה בתורה לנוע על על פני הזירה מצמצת את האלמנט הטקטי, גם כמעט אין השפעה לזירות השונות מלבד האנימציה. כמו ב-Pokemon, עיקר המחשבה מתרחש לפני תחילת הקרב וזה מרגיש שחוץ מהגנה מוצלחת של מתקפות פנים אל פנים אין הרבה שהשחקן יכול לעשות על מנת לשנות תוצאה של קרב בו הוא הולך להפסיד.

אפשרות נוספת ש-Dragon Ball Fusions מציע היא מולטיפלייר. מדובר באופציה מוגבלת בה אפשר רק לעשות קרב של חמש דמויות מול חמש אל מול אנשים רנדומליים, חברים באמצעות ה-Friend Code של Nintendo, או מול אנשים הרשומים באותה רשת WiFi. החולשה העיקרית של מתקפת ה-Fusion של כל חמשת הדמויות בולטת בעיקר במולטיפלייר, רוב הפעמים שני הצדדים יגיעו למצב בו הם יכולים להשתמש במתקפה זו באותו הזמן. האסטרטגיה הטובה ביותר היא להפריד בין הדמויות שלכם, כך שלא יהיו באותו אזור כך שהמתקפה הזו לא תהרוג את כולם, ואז, בסיום המתקפה הזו – כל חמשת הדמויות של היריב ימצאו אחת ליד השנייה ואז אפשר להתקיף את כולן ביחד ואולי לנצח בקרב באמצעות ה-Fusion, שבסופה כל הדמויות של המתקיף כבר לא מעולפות וחולקת ב-HP שווה בשווה. בנוסף, אני אישית התקשתי למצוא שחקנים להילחם מולם ברשת ועל כל קרב שמצאתי בו יריב ראוי, היו לפחות עשרה שלא מצאתי בהם. אולי הבעיה היא שאני משחק במדינת ישראל ונשלח עקב כך אל שרתים נידחים ולא מאוכלסים, אולי בגלל שאני משחק ישר לאחר השחרור האירופאי של המשחק, ואלי זה בגלל שרבים עוד משחקים בקמפיין לשחקן יחיד.

בשורה התחתונה, מלבד כמה חסרונות של הממשק, וחסרון של מערכת שליטה ברמת הקושי של היריבים הממוחשבים, מדובר במשחק כיפי, ממכר שמיועד עבור חובבי הסדרה ו-JRPG – דיאגרמת ון שנראית כמעט כמו עיגול אחד בלבד. אני נהניתי מכל דבר שעשיתי במשחק, מהקרבות, מהעלילה ומדיבוב הדמויות, ואפילו מסתם להתעופף בעולם הצבעוני וייחודי של המשחק הזה. אם שקלתם בשלב כל שהוא לקנות את המשחק – כנראה שלא תתאכזבו, אם הוא מלכתחילה היה נראה לכם מוזר מדי – אתם לא הולכים לשנות את דעתכם.