הקרקס של ברטון – ביקורת לסרט "דמבו"

טים ברטון מעבד ללייב-אקשן סרט מצויר נוסף של Disney, הפעם על הפיל המעופף דמבו. הגיע הזמן לראות אם יש לנו המראה או התרסקות

שנת 2019 היא בעיניי שנת הלייב-אקשן של Disney. חברת הענק שבבעלות של "מלחמת הכוכבים", Marvel וכעת 20th Century Fox, מעבדת גרסאות לייב אקשן לכמעט כל סרטי האנימציה האהובים שלה והשנה אלו הם "מלך האריות", "אלאדין" ו"דמבו". הראשון מבין סרטים אלו הוא "דמבו" של הבמאי הנודע טים ברטון, במאי שיותר ידוע בהצלחה של יצירות מקוריות משלו מאשר חידושים לכותרים מוכרים, כמו "אליסה בארץ הפלאות", אבל האם הפיל המעופף הוא הקסם המתאים עבור ברטון? בואו נגלה

הסרט מתחיל עם גיבורינו, קולין פארל שמגלם את הולט פרייר, אבא שאיבד את זרועו במלחמה וחוזר לשני ילדיו אחרי שאמם נפטרה, הוא חוזר לעבוד בקרקס שבו הוא ואשתו עבדו בו ומנסה להועיל בכל דרך שהיא. שני ילדיו, מילי וג'ו, שמחים לראות אותו חזרה אבל בתו הבכורה לא רוצה לעבוד בקרקס ויותר רוצה להיות מדענית. את הקרקס מנהל מר. מקס מדצ'י, אותו מגלם דני דה ויטו, שקנה פילה אסייתית בהריון וממנה את הולט להיות אחראי על הפילים של הקרקס.

הפילה ג'מבו מולידה את ג'מבו ג'וניור (שאחר כך מקבל את השם "דמבו") ובזמן שהילדים מתחברים עם דמבו, הם מגלים שהפיל הקטן עם האוזניים הגדולות מסוגל לעוף והם מנסים לאמן אותו לעוף עבור הקרקס שקרוב לפשיטת רגל. מר. מדצ'י מעדיף להשתמש בדמבו בתור אטרקציה חמודה ומבדרת אבל אחרי טעות הפקה, הוא, ביחד עם כולם, רואה את דמבו מעופף בפעם הראשונה וזה פשוט קסום.

הפיל המעופף תופס את תשומת הלב של וי. איי. ואנדרווייר, מנהל קרקס Dreamland (אותו מגלם מייקל קיטון) שרוצה להפוך את דמבו לאטרקציה המרכזית שלו עם הלולינית הצרפתית קולט, אותה מגלמת אווה גרין. בגידות צפויות קורות במהלך הדרך ולא מעט תהפוכות, ואנחנו מקבלים הרפתקה משפחתית קלאסית וקסומה. אז מה אהבתי בסרט?

בואו נתחיל עם הדבר הראשון שאנחנו רואים, הויזואליות. אהבתי שבהתחלה כשאנחנו בקרקס של מדצ'י זה מאוד הזכיר לי את סרטו של ברטון "סיפורי דגים" עם אווירת הכפר והצבעים הצהובים החמים באור השמש וכשהגענו ל-Dreamland זה נראה כמו פארק השעשועים של ביטלג'וס, לא מפתיע בהתחשב שמייקל קיטון מנהל אותו. זה קונטרסט שמקדם את הסיפור אפילו אם ראינו את זה עשרות פעמים בסרטי ילדים אחרים, והצבעים של הסצנה האחרונה של הסרט היו נהדרים והחזירו אותי הביתה בצורה מאוד נוסטלגית לחלק מהסרטים האהובים עליי של הבמאי. בנוסף, האפקטים של הסרט היו לא רעים בכלל, למעט כמה סצנות עם הפילים המונפשים, ותלבושות הקרקס היו מקסימות ופשוטות.

לצערי הרב, הדמויות של כולם היו די שטחיות ובלי התפתחות, יש לנו התחלה של התפתחות עם הדמות של דה ויטו ופארל, ואפילו הילדים, אבל אנחנו לא מקבלים שום דבר מהם, כולם נשארים אותו הדבר כמו בתחילת הסרט, אפילו אם המעשים שלהם כביכול אומרים אחרת. אבל בכל זאת רוב השחקנים של הסרט שיחקו בצורה די טובה את הדמויות הגנריות שלהם- דני דה ויטו גילם את מנהל הקרקס הקטן והעצבני בצורה שאנחנו כבר ידענו שהוא יכול, קולין פארל נותן הופעה נהדרת בתור האבא, חייל לשעבר עם לב של זהב ששואף לזמנים עברו וקשר עם ילדיו, מייקל קיטון מגלם את הרשע הגנרי רודף הבצע, משהו שראינו ממנו רק פעם אחת בחידוש של "רובוקופ" אבל הוא כל כך כריזמטי שהוא לגמרי משכנע אותנו בתפקיד, ואווה גרין כובשת אותנו עם המבטא הצרפתי שלה והחן שלה על הבמה ומאחורי הקלעים.

הבעיה העיקרית שלי עם השחקנים ועם הסרט היא הופעתה של ניקו פרקר, בתו של הולט והקשר המרכזי של דמבו לעולם האנושי. היא אמורה להיות המרכיב אליו אנחנו כצופים אמורים להתחבר בסרט, לכן הרגש שלה בסרט הוא המרכיב החשוב ביותר ולצערי הרב פרקר לא מצליחה להראות בקושי רגש אחד כל הסרט והיא אפילו קוראת את השורות שלה בצורה מונוטונית מהתסריט. זו פשוט הייתה בחירת שחקנית שגויה עבור תפקיד זה, יש לה את המראה של שחקנים בסרטיו של טים ברטון אבל השחקנית הצעירה הראתה שזה סרטה הראשון ודי פגעה בהרבה מהקסם והרגש של הסרט. מזל שלאחר מכן אווה גרין נהפכת להיות סוג של חיבור בין דמבו לעולם האנושי והיא מקסימה בתפקיד אז אנחנו פשוט נהנים לראות אותה על המסך. אם היו נותנים לנו איזושהי התפתחות של העניין של מילי במדע ואיך היא מאמנת את דמבו, אולי היינו מראים בקשר שלהם יותר עניין אבל לצערי זה לא קרה.

לפחות הסיפור זורם בצורה טובה וברטון מצליח לשחזר הרבה מנקודות הסיפור שהיו בסרט המצויר המקורי כמו הפרידה של דמבו מאמו, הפעם הראשונה שהוא עף ואפילו סצנת הפילים הוורודים, למרות שפה, בהתאם, דמבו לא משתכר וזה די מתאים לסיפור הכללי של הסרט. יחד עם זה שהסיפור מאוד קליל ויהיה מושך לילדים, כך גם מוסר ההשכל שהוא משדר, שצריך להפסיק להתעלל בחיות בקרקס ולשחרר אותן. נושא שנהפך להיות רלוונטי בעשור האחרון ושמאוד מתאים לסרט ולדמויות שלו, ואפילו שהנושא לא ממש פותח לאורך הסרט בצורה חלקה ויותר התגנב לקראת סופו, אני חושב שזה מסר נהדר שילדים צריכים להכיר.

אבל בעיניי המרכיב הנהדר ביותר של הסרט הוא המוזיקה- דני אלפמן חוזר לעבוד עם ברטון פעם נוספת והפסקול שלו בסרט הוא פשוט נפלא. הוא הלחין מוזיקה מתאימה למתי שאנחנו צריכים להיות במתח, מוקסמים או צוחקים, והמוזיקה שהוא הלחין עבור המופע הקסום של קולט ודמבו הזכיר לי חלק מהמנגינות הקלאסיות שלו מסרטים כמו "המספריים של אדוורד" וזה פשוט גרם לי להבלע בתוך הסצנה והסיפור, וכמו שכל חובב סרטים יודע, פס הקול של הסרט הוא אחד המרכיבים החזקים ביותר לכבוש את הצופה ואני בקלות נכבשתי.

סיכום

"דמבו" הוא עיבוד לייב-אקשן טוב לסרט האנימציה האהוב על הפיל המעופף, ברטון משחזר את העלילה המרכזית החשובה ואלמנטים מסוימים, אבל משלב מספיק קסם אישי אל תוך הסרט, בין אם אלו השחקנים המוכרים שלו או המוזיקה של אלפמן, כדי לגרום לו להרגיש שונה ונוסטלגי בו זמנית.

הכוכבת שמחברת אותנו לדמבו הייתה מאכזבת וכל הדמויות היו די גנריות, אבל בגלל הקסם הנהדר של שאר שחקני הסרט ומוסר ההשכל בסוף, אני יכול לראות ילדים מוקסמים מסיפורו של דמבו ומבוגרים נהנים מהאלמנטים הקלאסים של הבמאי הנודע.