צד אחר של המלחמה – סיקור הסרט דנקרק | Dunkirk

כריסטופר נולאן מביא למסך הגדול את אחד האירועים ההיסטוריים החשובים והקשים של מלחמת העולם השניה – מבצע דינמו, או בשמו המקובל יותר – Dunkirk.

בחודש מאי של שנת 1940 אירופה בערה. הפלישה הגרמנית הייתה בשיאה, ואיימה לבלוע את כל היבשת. פולין, נורווגיה, דנמרק, בלגיה, הולנד – אלו רק חלק מהמדינות שנפלו תחת הכיבוש הנאצי. הפלישה לצרפת החלה. הבריטים, שהבינו שגורל העולם החופשי תלוי בעצירה של הוורמאכט, שלחו כוח של מאות אלפי חיילים לחוף דנקרק (Dunkirk) שבצרפת רק כדי להבין שמדובר בטעות קשה. הגרמנים הקיפו אותם ממזרח, מערב ודרום כאשר הים סוגר עליהם מצפון. אין לאן לברוח, אין איפה להתחבא. מאות אלפי בריטים וצרפתים נשארו בלי מחסה, כמו דגים בחבית ממתינים שחיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, יסיים את המלאכה.

בדרך כלל כשבהוליווד מסריטים סיפורים ממלחמת העולם השניה מדובר על עלילות גבורה, בהן חיילי בעלות הברית (בדרך כלל אמריקאים) מנצחים את האויב הנאצי האכזרי באקט הרואי של מעטים מול רבים. זה מצטלם נהדר, הקהל יוצא שמח הביתה בידיעה שהטובים ניצחו והרעים קיבלו את מה שמגיע להם. אבל לא כל הסיפורים מהמלחמה הנוראית ההיא כאלה נפלאים, אפילו אם מניחים בצד את סיפורי השואה שהולכים עם מלחמת העולם השניה יד ביד. הרבה מהסיפורים הם בסופו של דבר סיפורי מלחמה, ומלחמה היא דבר מזוויע, מדכא ובעיקר מלחיץ. את כל אלה מביא כריסטופר נולאן (Christopher Nolan) בסרטו החדש.

נולאן ידוע בעיקר בתור הבמאי של טרילוגיית האביר האפל, אבל גם בתור אחד שיצר סרטי מתח עם אלמנטים של מדע- בידיוני. הוא מצוין בבניית עולמות משונים ובהבאתם למסך הגדול באופן מרהיב אבל מאוד מציאותי. את היכולת הזאת הוא מביא גם לדנקרק, ומשחזר את חופי צרפת בזמן המלחמה באופן מאוד מרשים. אבל כאן בערך נגמר הדימיון לסרטיו הקודמים. דנקרק הוא סרט מציאותי ובניגוד לסרטים הקודמים של נולאן אין טוויסט מפתיע והעלילה ידועה מראש. היכרות בסיסית עם מהלך ההיסטוריה תגלה מראש כל מה שצריך לדעת על מה שהתרחש. נולאן יודע את זה, ולכן הוא בוחר לעשות סרט בסגנון חדש לגמרי שבו הוא לא התנסה עד היום – סרט אימה.

כן, מעל הכל דנקרק הוא סרט מפחיד, מטריד ומלחיץ. ולא מדובר באימה מהסוג גדוש הדם והאיברים הכרותים. להפך. כמעט כמו כל סרטיו הקודמים של נולאן הסרט יחסית סטרילי. גם כשחיילים נפגעים אין שפריץ גדול של קטשופ שנמרח על המסך, אבל זה לא מוריד מאלמנט האימה. הידיעה שמדובר באירועים אמיתיים, במקרה שהיה היא מה שבונה את הבסיס להרגשת הפחד המלווה את הסרט. את הקומות שעל הבסיס בונה הקצב.

דנקרק הוא סרט שמתחיל מהר ומסרב להפסיק. מדובר בחוויה מטלטלת שלא נותנת רגע לנשום. תמיד מישהו בסכנה, תמיד יש אסון שעומד להתרחש. נולאן לוחץ על דוושת הגז כבר מהרגע הראשון ולא מרפה עד שכתוביות הסיום עולות על המסך. הסרט צולם במצלמות איימקס, והן בהחלט מורגשות. כל צילום חד וברור, והאפקטים הקוליים (במיוחד של המטוסים) יכולים להיות מחרישי אוזניים, דבר שרק מוסיף להרגשת האימה והמועקה.

כדי למקד את הפחד, לתת לו פנים, בוחר נולאן לספר שלושה סיפורים מקבילים המשתלבים זה בזה. הראשון הוא של צמד חיילים שנמצאים על החוף ומחפשים דרך להימלט מהמוות שמקיף אותם מכל כיוון. השני הוא של סירה אזרחית קטנה היוצאת מאנגליה לצרפת כחלק מהמשט הבריטי האדיר שנועד להציל את החיילים הנצורים. השלישי הוא של טייסי קרב מחיל האוויר המלכותי שנשלחו להגן על ניסיון החילוץ הנואש מההתקפות הבלתי פוסקות של הגרמנים. שלושת הסיפורים מתערבבים ביחד בעזרת עריכה מהירה שמדלגת ביניהם ללא הפסקה, ושומרת על המתח, אך בלי ליצור בלבול. סדר העלילה נשאר קוהרנטי גם אם לא לינארי.

צוות השחקנים שבסרט עושה גם הוא עבודה טובה. שני השמות הגדולים הם קנת' בראנה שמגלם את מפקד הכוחות הבריטים על החוף, וטום הארדי ששוב מבלה את רוב זמן המסך שלו עם חצי מהפנים מכוסים במסכה, הפעם של טייס קרב. שאר השחקנים מוכרים למחצה או אלמוניים כמעט לגמרי, אולי בכוונה תחילה כדי לא להוציא את הצופים מתוך התחושה שהם אכן צופים במאורע היסטורי. לכולם, גם לשחקנים הראשיים, אין כמעט שורות, וכמות המלל בו קטנה יותר מפרק ממוצע של סדרת טלוויזיה. נולאן מעדיף את המראות על פני המילים, אולי כי הן פשוט לא יעשו צדק עם מה שהתרחש.

מכל מה שנכתב עד כאן אפשר להבין שדנקרק הוא לא סרט רגיל, מה שמוביל אותי לתמיהה הכי גדולה לגביו – מה חשבו המפיקים בהוליווד כשהחליטו לשחרר אותו לקולנוע באמצע הקיץ? הרי החודשים האלה של מאי-אוגוסט (עם זליגה בשנים האחרונות אפילו לפברואר-אוגוסט) מלאים בשוברי קופות ובסרטי סופר-גיבורים. הקיץ הוא זמן שבו אנשים הולכים לקולנוע כדי לשרוץ שעתיים במזגן בזמן שעל המסך מתרוצצות דמויות צבעוניות עם עלילה קלילה, כדי לצאת עם חיוך על הפנים. דנקרק הוא הרבה דברים, אבל הוא בהחלט לא סרט שממנו יוצאים עם חיוך. לא ברור מה הניע את אולפני וורנר ברוס להפיץ את הסרט דווקא עכשיו ולא, נניח, באזור נובמבר לקראת עונת האוסקרים. אבל אם זאת הבעיה הכי גדולה שיש עם הסרט הזה כנראה שכריסטופר נולאן עשה את העבודה שלו כמו שצריך.

דנקרק הוא לא סרט שנהנים ממנו. הוא לא סרט קיץ ולא סרט קל. אחרי שצפיתי בו אני לא יכול להגיד שהרגשתי טוב או שיצאתי מבסוט מאולם הקולנוע. אבל בניגוד לרוב הסרטים שראיתי בקיץ הזה, או בכלל בשנים האחרונות, דנקרק הוא סרט משמעותי. בסיום הצפיה לקחתי כמה נשימות עמוקות כדי לעכל את מה שראיתי, ואני בטוח שבימים או אפילו בשבועות הקרובים אני אמשיך לחשוב עליו. הוא משאיר טעם מר בפה, אבל עם הרבה ערך מוסף.