קבץ נדחי ידידי – ביקורת המשחק El Shaddai: Ascension of the Metatron

כמעט עשור אחרי שמצאתי עותק של El Shaddai: Ascension of the Metatron בלונדון בדוכן יד שנייה, חזרתי אל המשחק הקשה להשגה שהגיע לראשונה אל המחשב האישי. העיצוב המעולה נשאר, אבל כך גם כל החסרונות של המשחק.

El Shaddai: Ascension of the Metatron הוא ככל הנראה משחק שתוכנן, עוצב ויוצר בדיוק עבורי ועוד שלושה חברים שלי. משחק Hack & Slash יפני שמבוסס על סיפורו של חנוך (איינוח עבור המדובבים) מהספרים החיצונים לתנ"ך על בסיס הפרשנויות הנוצריות שאימצו אותו לחיקם. נשמע מושלם (עבורי ועבור עוד  שלושה אנשים) נכון? לצערי לא. כבר ביציאתו הראשונית לשוק הקונסולות לפני שתי דורות, עבור ה-Xbox 360 וה-PlayStation 3, היו לו לא מעט בעיות אבל הסיפור הייחודי והסגנון הגרפי שחי על הגבול בין יפיפה לפסיכודלי נתנו לו מקום ייחודי של משחק קאלט אהוב שלא הצליח לחדור לשוק הכללי. עשר השנים שעברו על המשחק לא עושות עימו חסד והוא זמין עכשיו עבור המחשבים האישיים ללא שום שדרוג. זו אותה חוויה כמו שהייתה לי לפני שש שנים (כשסוף סוף מצאתי עותק שלו בדוכן יד שנייה בלונדון קומיקון אחרי שכבר הייתי מוכן לשלוח את האקס בוקס שלי לעולם הבא) אבל החסרונות הרבה יותר הפריעו לי הפעם הרבה יותר.

וגרש משנאי

אז במקרה ואתם חיים מתחת לשמיים ולא מכירים את ספר חנוך, זה סיפור על מלאכים שהחליטו לרדת לעולם שלנו ולחיות עם בני אדם. חנוך, בן תמותה שמקורב לקודש ברוך הוא, נשלח להעביר להם מסר מאלוהים ולשכנע אותם לחזור. אז El Shaddai: Ascension of the Metatron הוא אותו סיפור אבל חנוך (סליחה, היינוק) צריך לרדת לכדור הארץ ולהחטיף להם מכות. הוא מוצא מגדל ובכל קומה יש אחד משבעת המלאכים. חנוך משיג עם הזמן כלי נשק שונים וכמובן, מצב זמני של כוחות מוגברים כי בכל זאת, זה משחק אנימה. נקודת החוזקה העיקרית שלו היא לא המשחקיות ולא הסיפור אלא העיצוב של המשחק ובעיקר הרקעים השונים לשלבים שבאמת נראים מדהים. חבל שאת החופש והיצירתיות האלו לא ראינו גם בחלקים אחרים של המשחק.

באויביי עשה כלה

גם בסבב הראשון שלו לפני דור וחצי, El Shaddai: Ascension of the Metatron לא בנה על המשחקיות שלו כדי לבלוט, ובאמת, מדובר במשחק Hack n’ Slash בינוני אבל לא נוראי. הבעיות האמיתיות מתחילות בהמשך. הרקעים של השלבים באמת יפים, אבל למה אף אחד לא עיצב את השלבים עצמם? כל שלב מורכב מהרבה חתיכות קטנות של שלבים ליניאריים שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם. אם יש כאן 'פאזל' שצריך לפתור (כלומר, ללכת לצד ימין, ללחוץ על כפתור ואז ללכת לצד שמאל) אז אנחנו נפתור אותו הרבה פעמים. החלוקה לקטעי שלבים קצרים מעמיסה על זמני הטעינה, וגם אחד מהטעויות הכי מעצבנות בעיצוב השלבים זה קטע מעבר שתי שניות אחרי שהשלב התחיל, וכך, לא מעט פעמים ראיתי סצנת מעבר, התחלתי את השלב, הלכתי שתי שניות בקו ישר ואז קיבלתי עוד סצנת מעבר. כמובן עם זמן טעינה בין כל חלק. בזבוז זמן של השחקנים ומשאבים של המחשב ושל המשחק. אין שום סיבה טובה לתכנן ככה אף משחק.

חלק מהמשחק הוא גם פלטפורמה בתלת ממד, ואם הקרבות במשחק הם בינוניים ויכולים להיות נחמדים, זה לא המצב כשחנוך (עיינוק?) צריך להתחיל לקפוץ. או שיש קירות בלתי נראים ואז הקפיצות לא מאתגרות בכלל או שהקירות יורדים ומכניקת הקפיצה נגלית לנו בתור המשחקיות הלא מלוטשת ומתסכלת שהיא. משחקי פלטפורמה טובים הם מאתגרים בגלל שהם קשים אבל הוגנים. אבל השוואות בין חלקי התלת ממד כאן ל-Mario Odyssey ואת שלבי הדו ממד למשחק כמו Rayman Origins תביך את יוצרי המשחק. בשלב מסוים, אחד מקטעי הטקסט במשחק הסבירו לי מה יקרה אם החיים שלי יגיעו ל-0, אבל בשום שלב אין לי אינדיקציה של חיים בתור מספר כלשהו (לפחות בתור השחקן), וגם ההסברים על כל שלושת סוגי החיים לא מוסברים כמו שצריך. אם אתה מקבל נזק מאויב, השריון שלך מתחיל להישבר עד שהוא נעלם לחלוטין. מצוין, אחלה תחליף למספרים. אבל אם אתה נופל יותר מדי פעמים לתהום, אתה יכול למות למרות שהשריון לא נפגע. אז למה אין לי שום אינדיקציה לכמה חיים רגילים יש לי? רוב הפריטים שנקבל במשחק הם כדורים כתומים ש'מעוררים את הכוחות הרדומים שלך'. מה זה אומר? כמה פעמים אני יכול לחזור לחיים אחרי שאני 'מת' או אולי כמה פעמים אוכל להפוך לסופר סאייה-ג'ין שאני יכול להפוך אליו מאמצע המשחק?

נגילה הללויה, נגילה

ולמרות כל החסרונות, יש גם חלקים מקוריים ומהנים במשחק. בין חלק מהשלבים יש מעברים יפים וחכמים בדו ממד. אחרי הקדמה מהירה, חנוך (יינוק??? שמישהו ילמד את האירופאים להגות ח' כבר) מחפש את המגדל המדובר, כי אלוהים לא יודע איפה הוא (מה שמתאים לתפיסת העולם הדואליסטית המוצגת בספר חנוך המקורי, שהתאימה לנוצרים שאימצו אותה ונדחקה החוצה מהיהדות) ולוקח לו שנים למצוא. אנחנו רואים רק בבואה שלנו ושל אויבים חלשים שכל הזמן מופיעים בזמן שברקע אנחנו רואים כמה שנים עברו ושומעים על כל מיני אירועים בדרך. מדהים, עיצוב גרפי ועיצוב משחקי ביחד. כל הבעיות שלא אהבתי במשחק עצמו לא נמצאות כאן. בשלב אחר כזה אין שום אויבים אבל אנחנו רואים ציורים של בני האנוש של ארבעת מלאכי השרת (מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני  אוריאל ומאחורי רפאל? אז אלו) והתמונות מדהימות, אבל אנחנו רואים את אותם המלאכים בתור אווזים. אני לא יודע למה אבל זה פשוט מדהים. בסופו של דבר, מדובר במשחק שגם כשהוא היה חדש הוא היה ושיחק טיפה מיושן. היום זה הרבה יותר חמור, אבל עבור כל הייחודיות שיש לו (מתחבאת בים הבינוניות שלו) הייתי ממליץ לקנות אותו בהנחה ולא במחיר מלא.

El Shaddai: Ascension of the Metatron זמין עכשיו, אחרי שנים של המתנה, למחשבים האישיים. הוא לא זמין לרכישה דיגיטלית בחנויות של ה-Xbox 360 וה-PlayStation 3, עבורן הוא שוחרר במקור.