אם תרצו אין זו אגדה – ביקורת לסרט אנקאנטו

אנקאנטו (בתרגום מפורטוגזית: כישוף) הוא הסרט ה-60 בסדרת סרטי האנימציה הקלאסיים של אולפני ההנפשה של וולט דיסני. "אנקאנטו" מתמקד במשפחת מדריגל, משפחה שחיה בעיירה קסומה בשם אנקאנטו ,בבית קסום, למרגלות הרי קולומביה. קסם האנקאנטו בירך כל ילד במשפחה בכוח על- כל ילד מלבד ילדה אחת בשם מירבל. אולם כאשר הקסם שעוטף את אנקאנטו בסכנה, מירבל תחליט שדווקא היא יכולה להיות תקוותה האחרונה של המשפחה.
את הסרט ביימו ביירון הווארד וג'ארד בוש ששיתפו פעולה גם ב"זוטרופוליס", לין-מנואל מירנדה שהלחין את "מואנה" הלחין את פסקול הסרט, וזהו הסרט הראשון של Disney שמתאפיין בדמויות לטיניות והתוצאה-צבעונית, אופטימית ומהנה, אך יחד עם זאת מתאימה לחובבי Disney.

הרעיון בסיפור מוצג באופן ברור מאוד ועם זאת בהתחלה לא נשמע מושך או מקורי מדי. מקור הקסם מתגלה בתור נר שהופיע בדרך נס והציל עיירה שלמה מחורבן. בנוסף, נוצרה עבורם הקאסיטה- הבית הקסום המגן עליהם- שהוא דמות בפני עצמה, אם כי לא מבחינה מילולית. אפשר לבקש ממנה בקשות למיניהן והיא נענית, על ידי תזוזת הרהיטים והרצפות שבה. כל אחד מחברי המשפחה קיבל כוח קסום בטקס שהוקדש עבורו מלבד מירבל שלא קיבלה כוח והמטרה שלה היא לפצח את התעלומה. לטריילר הסרט:

מוזיקה- ללב היא חודרת
הדמויות מוצגות לנו בצורה שמאוד מתאימה ל-Disney והיא באמצעות שיר. לכן אני אומרת שמי שלא אוהב קטעים מוזיקליים, גרנדיוזים ומוגזמים לעיתים בסגנון מחזמר, לא יתחבר מראש. בתור מעריצה שרופה של Disney, התלהבתי מאוד מהסרט, אך אפילו אני בהתחלה חשבתי לעצמי, בהתבסס על השיר הראשון, שהוא מוגזם באורך שלו. גם בשל הילדים הקטנים שרדפו כל הזמן אחרי מירבל, נזכרתי בסרט "היפה והחיה", שגם בהתחלה שלו היה שיר שהציג את העיירה בה מתרחשת העלילה. דרך קלאסית ונחמדה להציג את הדמויות אבל היה אפשר לעדן ולקצר את השיר הראשון. השירים הנוספים לא קצרים או לפחות לא מרגישים ככה אבל הם מלהיבים וכיפים הרבה יותר.

בהמשך למדתי להעריך את השירים וזה הפך להיות אחד מהדברים המפעימים בסרט. המסרים היו עמוקים מאוד בהשוואה לסרטים אחרים ילדותיים של Disney, הייתה נוכחות מרשימה של מרבית הדמויות והקסם הייחודי שלה, הלחנים היו קליטים והאנימציה הייתה יוצאת מן הכלל עם כל האלמנטים המרגשים שאפשר לעשות. אם מדובר בצבעים עזים אז יש חדי קרן, עיירה תוססת ושלל אפקטים מגוונים ומדהימים. אהבתי שבמספר פעמים המחישו לנו דרך השירים מחשבות של הדמויות ואף המשכיות של העלילה, מבלי להישען על דיאלוגים. זוהי דרך מושכת לספר סיפור גם בגלל שהיא חוסכת זמן אך גם מעניינת וססגונית, במיוחד כשאפילו רגעי השיא בעלילה התרחשו בשירים והאנימציה המושקעת שבהם רק העצימה אותם.

כשתגדל תבין
הבעיה המרכזית ב"אנקאנטו" היא שההתחלה לא מלהיבה במיוחד, אבל אחר כך הסרט נמצא רק במגמת עלייה. השירים משתפרים, העלילה מפתיעה יותר, הדיאלוגים נהיים מסקרנים ולא ילדותיים במעט כפי שהיו בהתחלה. בהתחלה יש התמקדות בלהציג את כוחות הקסם של הדמויות ומאמצע הסרט עד סופו המוחלט הם משולבים בסרט בצורה מדויקת ומלאת חן.

כאמור, ציינתי שזה סרט עם תובנות מאוד נחמדות שאדם מבוגר יהנה מהן הרבה יותר מאשר סתם ילד שצופה בסרט. שכן מירבל היא ממש לא הנסיכה האידיאלית מהבחינה הבולטת שאין לה כוחות קסם. בנוסף היא עם משקפיים, שחומה, שיער מתולתל, ומנחוסית בקטע טוב. מבחינתי ומבלי לספיילר, כל המסרים של סרטי Disney שתקפים למבוגרים וילדים כאחד הופיעו במלוא הדרם וללא ספק הצליחו לרומם. מהתובנה הפשוטה של לקבל את עצמך ללהבין שברגעי החושך הגדולים מגיע האור, והנר בסרט, שעל אף שאין לו משמעות ברורה, הגיע כדי להפיץ אור וזה מספיק טוב לנו.

 Disney ברוח של Pixar
במהלך הצפייה, חשבתי שזהו סרט של Pixar ובעיניי זאת מחמאה. הסרטים האחרונים של Pixar היו להצלחה מסחררת ומדוברים עד היום. הם מתאפיינים במקוריות, שנינות ובעיקר מרגשים. אני מתכוונת ל "קדימה" או "נשמה" שהיו עשויים מעולה מהבחינות הללו. Disney מתאפיינת יותר בקיטשיות מתוקה, ילדותיות ושובבות, לטוב ולרע. מכאן גם נגזרים כל הקטעים המוזיקליים שלא מופיעים ב-Pixar.

לדעתי סרטים של Disney אף צריכים להיות ילדותיים בצורה מתונה ומה שאהבתי שבמקרה הזה העלילה התפתחה לשיאים ורבדים עמוקים שפיצו על ההתחלה הצולעת. אתן לדוגמא את "לשבור את הקרח" שבעיניי אין לו מספיק עומק רגשי והוא מגיש את הסיפור בצורה יותר סטנדרטית וילדותית (כמובן שהוא עוד הרבה דברים אחרים כמו סיפור אגדה סוחף- אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת, צריך לשפוט אותו כסרט Disney לגופו). "אנקאנטו" מתעלה עליו מבחינת העלילה וזה עד כמה הוא היה מרגש ועשיר, אם כי מוזיקלית הוא לא מתעלה עליו. אולי מילות השירים של "אנקאנטו" ספרותיות ומושקעות יותר, אבל הלחנים של "לשבור את הקרח" ושל "אל עבר הסוד" מסרט ההמשך קליטים הרבה יותר.

באושר ועושר
אהבתי מאוד את מערכות היחסים בין הדמויות, גם המורכבות יותר וגם את הפשוטות. הוצגו לנו גם כוחות על מוכרים כגון לתקשר עם חיות אך גם כאלה מקוריים כמו לשנות פרצופים, לשנות את מזג האוויר בהתאמה למצב הרוח ולרפא באמצעות אוכל. הדמות של ברונו שנעלם מצליחה לסקרן במיוחד ולהפתיע בהמשך  והדמות של איזבלה, שבהתחלה מצטיירת בתור הנסיכה המושלמת של Disney משעשעת, פרודית מאוד ומתפתחת בהמשך, גם אם בחדות. אפילו דמות הסבתא הקשוחה בסרט מתרככת ומצליחה להביא אפילו לידי דמעות. דמות שממש לא ציפיתי שתתפתח ושמחתי מאוד על סגירת המעגל.

האנושיות מתבטאת מאוד ב"אנקאנטו" ובשונה ממספר לא מבוטל של סרטי Disney או סרטי ילדים בכלל שיש דמויות שמתחמקות מתשובות ונשארות שטוחות, הסיפור ננעל מכל הקצוות ולא מתחמק מתשובות ומחלוקות בין הדמויות. בסוף הייתה גם בלדה לטינית יפייפיה שסייעה לדמעות לרדת. בלי להרוס את האיפור ואת היום.

לסיכום, מדובר בסרט מעולה, שגם אם מתחיל בצורה קצת מקרטעת שווה בהחלט לתת לו הזדמנות. הוא מצליח להעביר תחושות בכל קשת הרגשות מעולמות שונים ומפתיעים. הרעיון שנשמע פשטני ביותר מתגלה כמתוחכם ויצירתי. הדמויות חביבות במיוחד, בפרט הנסיכה הלא נסיכותית שלקוחה לגמרי מהחיים האמיתיים. יותר מאוחר גם הופיעה קשת ענקית שחתמה את "אנקאנטו" המעולה והיופי של Disney.