Fallen Legion: Rise to Glory – ביקורת משחק – היה ואיננו

Fallen Legion: Rise to Glory רוצה להיות משחק תפקידים חשוב ומעניין. למעשה הוא גינרי וחסר משמעות. הנה הסבר למה.

לפעמים אני לא מבין את היפנים האלה. יושבים להם שם בקצה המזרחי של העולם עם תרבות זרה ומוזרה, עם נימוסים מתקדמים ועצי דובדבן כאלה. וגם מפתחים אינסוף של משחקי מחשב. הרבה פעמים מדובר ביצירות מופת שפורצות את גדרי הז'אנר או אפילו מגדירות אותו מחדש. לפעמים זה משחק כמו Fallen Legion: Rise to Glory.

שלא תבינו לא נכון, לא מדובר במשחק רע במיוחד. הוא פשוט, איך אני אגדיר את זה… לא טוב. משחקים מהסוג הזה הכי מתסכל לבקר כיוון שבסופו של דבר הם פשוט בינוניים להחריד ואין מה להגיד עליהם. התחושה הכי חזקה שיצאתי איתה מ-Fallen Legion: Rise to Glory היא בלבול, שזה לא ממש המסר שמפתחים רוצים שהשחקנים יקבלו מהכותרים שלהם. לכן אני אנסה לעשות קצת סדר בבלאגן, כך שאולי הביקורת תעשה סדר בראש שלכם וגם שלי.

Fallen Legion: Rise to Glory הוא משחק תפקידים מבוסס נראטיב. יותר נכון לומר שמדובר בשני נראטיבים המנוגדים זה לזה. במקור היה מדובר בשני משחקים שיצאו ל-PS4 ול-PS Vita. הראשון הוא Fallen Legion: Sins of an Empire העוקב אחרי סיפורה של הנסיכה ססיל (Cecille) היוצאת לדכא את אש המרד שפרצה באימפריה תוך לחימה באויבים שונים ומגוונים. הסיפור השני הוא Fallen Legion: Flames of Rebellion המספר את סיפורם של אותם מורדים המונהגים על ידי לגטוס לאנדור (Legatus Laendur). שני המשחקים אוחדו לחבילה אחת על קונסולת ה-Nintendo Switch שהיא Fallen Legion: Rise to Glory המנסה לאחד את כל הבלאגן הזה לכדי חוויה אחת גדולה.

המשחק עצמו מתבסס על שני אלמנטים משמעותיים – קרבות ובחירות משמעותיות. הקרבות הם הבשר, המנה העיקרית. היה אפשר לצפות שהחלק שבו המשחקיות היא העיקר יהיה מושקע במיוחד, יחדד את הקשר בין הסיפור והפעולות. במקום זה מה שקיבלנו זה שילוב של קרבות מבלבלים במיוחד עם שיעמומונים בין לבין. הרעיון הוא כזה – ניקח את הגיבור שלנו, אליו מתלווים חבורת לוחמים נוספת, נריץ אותם משמאל לימין על המסך עד שהם נתקלים בחבורה של גובלינים/לוחמים/דרקונים (מחק את המיותר). הריצה הזאת, גם אם היא נמשכת מספר לא גדול של שניות, מוצגת באנימציה שנראית בהתחלה חביבה אבל מהר מאוד מתגלה כפשטנית ומוגבלת, וכשהקטעים האלה ממשיכים עוד ועוד ועוד זה פשוט מתחיל להעיק. ההרגשה שלי הייתה בעיקר של בזבוז זמן. אני מעריך שהמפתחים הכניסו את פרקי הזמן האלה כדי לאפשר למשחק לטעון את ההמשך, אבל עדיין זה מרגיש כאילו מישהו מורח לך את היום, עשר שניות בכל פעם.

כשניתקל בסוף באותה חבורת אויבים נלוזים יתחיל ה"כיף" האמיתי. הקרבות של המשחק פועלים בסופו של דבר על בסיס Quick Time Events, משמע על בסיס לחיצות זריזות בהתאמה לאירועים שעל המסך. זה נשמע מפתה, אבל בפועל זה פשוט לא עובד. המשחק מייחד כפתור אחד לכל אחד מהלוחמים שמלווים את הדמות הראשית. לחיצה עליו תשלח את אותו לוחם להתקיף את האויב שלפניו. אחד מלחצני הכתף מיועד להגנה, לחצן כתף אחר להחלפת סדר הלוחמים ועוד לחצן אחד לשימוש בגיבור/ה שלנו. הממשק המינימלי יחסית הזה אמור לשמש אותנו בקרבות שמתנהלים ללא סדר תורות ברור תוך כדי שהאויבים תוקפים אותנו בו זמנית, לפעמים שלושה או ארבעה ביחד. לכאורה פה הייתה אמורה להכנס פונקציית ההגנה אבל למעשה היא פשוט מתבזבזת בגלל שלל האירועים המקבילים. בפועל פשוט נהיה בלאגן על המסך והשחקן צריך להמר ולנחש מה לעשות עכשיו, בלי קשר ממשי למה שהייתה הכוונה המקורית.

כשאנחנו לא נהיה בתוך האירועים המלחיצים והמבלבלים של הקרב נתבקש לבצע בחירות שונות שמשפיעות על מהלך העלילה. בסופו של יום, הבחירות האלה הן בעלות השפעה מסויימת אבל מוגבלת למדי. רוב הבחירות הן שוליות ורלוונטיות רק לקרבות הקרובים כך שגם אם תפסתם איזה אציל שהסתיר את כספי המיסים שהוא היה אמור להעביר לא מדובר באמת באירוע משמעותי אלא יותר בבחירה אם נרצה להוסיף 10% לנזק של אחד הלוחמים שלנו למשך כמה קרבות או שנעדיף לקבל את טבעת הקסם שתעלם בעוד רבע שעת משחק. הבחירות נשמעות כמו רעיון נחמד אבל בתכל'ס פשוט שם בתור ריפוד חסר משמעות מעשית.

בין קטעי הקרבות העלילה תתקדם בקצב איטי למדי. קטעי קישור בהם הדמויות מנהלות שיחות עומק אמורים להכניס אותנו לאווירה ו-Fallen Legion: Rise to Glory מצפה מאיתנו לצלול לתוך המיתולוגיה שלו, עם כמות דמויות גדולה והמון מידע שנלמד על הדרך. כל זה היה יכול לעבוד אם היה לי אכפת מספיק ממה שמתרחש על המסך. מכיוון שלא ממש נשביתי בקסם העלילתי שנרקם מולי קטעי הקישור היו בעיקר מטלה שהייתי צריך לעבור.

מה שמוסיף לשעמום זאת העובדה שקטעי המעבר הם בעיקר מטלת קריאה. המשחק מכיל קצת דיבוב פה ושם אבל רוב הטקסטים והעלילה מועברים בטקסט בלבד, ויש לא מעט ממנו. הבחירה איזה קטעים מדובבים ואיזה לא הרגישה לי לא פעם אקראית למדי מה שכמובן הוסיף להרגשת הבלבול הכללית. גם שאר מחלקת הסאונד לא ממש עושה עבודה ראויה לציון במיוחד ונעה על הסקאלה שבין "סבבה" ל"לא משהו".

המשחק מוצג בגרפיקה מצוירת ודו ממדית בסגנון מנגה/אנימה. זה מאוד יפני, ויכול להיות לפעמים מאוד נחמד רק שלצערי הרבה מהזמן העיצוב יושב על גבול הקלישאה. לא נתקלתי ממש בדמויות שאמרתי "הו, הנה משהו חדש" אלא בעיקר חשתי שיש פה מחזור של דברים שראיתי לא פעם, לא פעמיים ואפילו לא שלוש פעמים בעבר. עודף פרטים על הדמויות שנועד להעניק להן עומק סתם יוצא עמוס ומציק ובעיקר חסר אופי ואולי זאת הנקודה העיקרית.

היום, בשוק הגיימינג העמוס, משחק צריך לעשות משהו מעניין או טוב במיוחד כדי להתבלט. Fallen Legion: Rise to Glory לא רק שלא מצליח בעניין הזה אלא הוא חוטא בחטא החמור מכל – הוא חסר אופי. הוא שכיח. ברור לי שבעוד שבוע אני אפילו לא אזכור איך קוראים לו, ובעוד שנה אני לא חושב שאפילו אזכור  ששיחקתי בו. הוא יעלם וימחק מהתודעה שלי בגלל שהוא בסופו של דבר גינרי ופשטני. אני אפילו לא יכול להגיד שחבל שזה כך, כי בשום שלב לא הרגשתי שיש פה מאמץ אמיתי לייחד את המשחק או לעשות משהו חדשני ומעניין. Fallen Legion: Rise to Glory פשוט היה, עבר ויעלם מהתודעה שלי בעוד שלוש, שתיים, אחד…