העיט נחת – ביקורת לסרט "האדם הראשון"

ראיין גוסלינג באחד התפקידים הגדולים בקריירה הכבר אייקונית שלו, כניל ארמסטרונג בדרמה-הביוגרפית שלא תשאיר אף עין יבשה, "האדם הראשון" – זהירות, ספויילרים.

אחרי שכבר נראה שלצופה הנורמטיבי נמאס מסרטי דרמה מלאי קלישאות, אחרי שצופה זה מתחיל בחיפושים אחר משהו חדש שישנה או יחדש את מה שראה על המסך במשך כל שנות חייו, מופיע- "האדם הראשון". הסרט שיגרום לכם לעצור לרגע, ולהבין שסרטי דרמה "מלאי קלישאות" הם לא מה שחשבנו. המשיכו לקרוא ותבינו את כוונתי.

הסרט מכניס אותנו עוד בהתחלה למתח עצום, כאשר אנחנו חוזים במאבק הראשון של ניל באטמוספרה, מאבק שלא הצליח. אנחנו מתקדמים בחייו האישיים יותר של ניל, ובמיוחד מטרגדיה הנוראית שלו, כאשר קארן ביתו הקטנה- נפטרת מגידול מוחי. הסרט מראה שדבר זה יהיה השד הכי גדול שירדוף אותו במשך כל חייו. ניל מקבל הזדמנות חוזרת גם בחייו האישיים וגם בקריירה שלו, כאשר הוא מקבל הצעת עבודה בנאס"א ועוד דבר לא פחות חשוב, הריון של אישתו.

מכאן, הסרט מתחיל להתמקד בעיקר, באימוניו של ניל לחלל (עם אווירה קצת הומוריסטית, כי צריך גם לחייך מדי פעם), ובעזרת טכניקות צילום מיוחדות גורם לנו להרגיש כאילו אנחנו בנעליו של ניל עצמו. בזמן שניל מכיר את משימתו לעתיד, אשתו מתחילה את חייה החדשים כעקרת בית טיפוסית ביוסטון בחברת כל שאר עקרות הבית של האסטרונאוטים.

הסרט מתחיל בהתדרדרות האיטית בחייו של ניל ושל אשתו ג'נט. ניל מבין שהוא עדיין רדוף אחרי השד של המוות של בתו, ולדבר זה מצטרף המוות של חבריו בתאונות טיס, דבר שמכניס אותו לדיכאון אפאתי, שמרחיק אותו שנות אור (בצורה די אירונית) מאשתו, מחבריו ובמיוחד מילדיו. ג'נט מגדלת את בניה כאם יחידה בזמן שניל מנסה כמה שיותר להתרחק מהבית.

אחד הדברים הקשים בכל הסרט, הוא לראות את המאבק של ג'נט- היא מנסה להבין את בעלה וכמה שפחות להקשות עליו ועל נפשו, אבל היא כבר בעצמה לא יכולה, היא כבר בעצמה לא מצליחה.

הסרט מתקדם בשנים ומגיע עד לטיסה הראשונה של ניל לחלל. משימה זו עוברת ברובה בצורה חלקה  וניל ביחד עם שותפו דיוויד סקוט יוצאים למשימה- "ג'מיני 8", המשימה שבה (בלי פרטים מיותרים) ארמסטרונג וסקוט היו צריכים להתחבר לחללית בשם "אג'ינה", משהו שהם הצליחו. אך, אחרי תקלה בחללית שלהם הם מתנתקים מ- "אג'ינה", דבר הגורם לסחרור ולסכנה רצינית לזוג האסטרונאוטים, נקודת מתח רצינית בסרט שממנה יוצא ארמסטרונג בעזרת תעוזה והרבה כוח.

בהתנתקות קלה מהמתח של צמד האסטרונאוטים, בחלק זה אפשר לראות את ג'נט יושבת עם רדיו במשך שעות על גבי שעות ופשוט מקשיבה לשיחות בין ניל ליוסטון, ובעיניים אדומות מחזיקה את עצמה וממשיכה להיות חזקה גם כשבעלה מסתובב בחלל והיא בקרקע לבד עם שני ילדים.

אחרי כל האירועים האלה שבהם נאס"א מוכפשת על ידי הציבור, הם מחליטים להתחיל רשמית את תוכנית "אפולו". בעקבות זאת באה נקודת השפל של הסרט, שבה חברו הטוב ביותר של ניל, אד ווייט נפטר בתאונה ביחד עם כמה אסטרונאוטים נוספים, דבר שכיבה את הרגשות האחרונים שעוד נשארו בנפשו הפצועה של ניל ארמסטרונג.

רגעי סוף הסרט מסמלים את השבירה של הכל. בהתחלה, ג'נט נשברת סוף סוף מהאדישות של בעלה האורז למשימתו בירח, כאשר הוא מתעלם מהבקשה שלה לדבר עם ילדיו על משימה שאולי לא יחזור ממנה. ג'נט צועקת על ניל וזורקת את המזוודה שלו, וכך סוף סוף מצליחה להוריד מהלב שלה אבן ענקית בצורה של שתיקה.

בשיחה האחרונה של ניל עם ילדיו, הוא עדיין לא מצליח להיפתח ומדבר בצורה רצינית וחסרת רגש כאשר הוא נפרד משני בניו אולי לנצח. בזמן שהבן הקטן מארק מחבק את ניל ומאחל לו בהצלחה, הבן הבוגר יותר ריק מבין שאביו שהזניחו במשך כל כך הרבה זמן, לא מסתכל לו אפילו בעיניים כשהוא נפרד ממנו אולי לנצח, ונפרד מאביו בלחיצת יד בלבד.

השבירות הנוספות של רוב הסרט מגיעות מהחלל, בו ניל מצליח סוף סוף עם שותפיו להצליח במשימה, וכמו שכולנו יודעים ללכת על הירח. אבל החלק היותר חשוב של הסרט, הוא החלק בו ניל מצליח להיפרד מהשד הגדול ביותר שרדף אחריו במשך כל חייו. כאשר עומד על הירח, ניל מוציא מכיס חליפת האסטרונאוט שלו, שרשרת קטנה שכתובה עליה בקטן המילה: "קארן", אותה שרשרת שהייתה שייכת לבתו הקטנה, אותה שרשרת שהוא סוחב מספר שנים בכיס מאז מותה. ניל ארמסטרונג נעמד מעל בור גדול על אדמת הירח, שאת סופו הוא לא רואה, ואז פשוט משחרר את הצמיד מידו וכך משחרר את השד הזה שלו אל תוך הירח ומתוכו.

גילוי נאות, באתי להקרנת הסרט עם ציפיות ממש לא גבוהות, סרט דרמה ביוגרפי שכולנו יודעים מה יקרה בו, נחיתה על הירח, ניצחון לאמריקה וכו'… אני מאוד שמח שטעיתי. הסרט עבר את גבולות הפטריוטיות האמריקאית, כשהצופים צפו בסרט הם לא רצו שמדינה תנצח מדינה אחרת במירוץ ילדותי, הם רצו שאדם שסבל כל כך בחייו ועם זאת ראה מטרה אחרת, באופן אפילו קצת אובססיבי, יצליח.

הסצנה האחרונה של הסרט מתארת בצורה נפלאה את ההחלמה הנפשית של ניל. בסוף, הסרט רומז לנו שאולי לא הכל סבב סביב להיות האדם הראשון שידרוך על הירח אצל ארמסטרונג, אלא אולי הכל סבב סביב להגיע למקום אליו הצביעה קארן כשהיא הייתה קטנה, אל המקום אליו הוא הסתכל כל לילה ונזכר בה, ושם לתת לה (או יותר נכון לנפשו) לנוח בשלום. וכמו שאמרתי בהתחלה, הסצנה האחרונה מתארת מצב שבו ניל שנמצא בבידוד (במשך חודש אחרי שהותו בחלל עקב חשש ממחלות), רואה את ג'נט שבאה לבקר אותו, ומצמיד את אצבעותיו לחלון, והיא, אחרי כל הסבל שהיא עברה, משחררת את עצמה ומניחה את האצבעות שלה בדיוק בצד השני, כאילו אין שום חלון שמפריד בניהם, או בכללי שום דבר.

אני אקח שנייה רק ואדבר על המשחק, את רמת המשחק של שחקנים כמו גוסלינג ופוי  כולנו ידענו, אבל זה לא אומר שלא נוכל לעצור במקום ולהעריך את הדבר שראינו על המסך. עוד מתחילת הסרט, ראינו שהבמאי (דמיאן שאזל) מנסה בעזרת טכניקות צילום של גוף-ראשון שנועדו לגרום לנו להרגיש כאילו כל אדם באולם הקולנוע הוא ארמסטרונג בעצמו, אבל לא רק הצילום הוא מה שגרם לנו להיות חלק מהסרט ובמיוחד מארמסטרונג, המשחק של גוסלינג היה גורם לא קטן. למרות האפאתיות הלא קטנה שהציג ניל, ראינו הרבה רגעים שבהם הוא נשבר, וגוסלינג ניצל את הרגעים האלה מצוין, רגעים של בכי שאפילו היו קצת ארוכים מדי שיגרמו לקהל להרגיש קצת לא בנוח אבל זה בדיוק צריך להיות ככה כי ככה זה בחיים, בכי הוא לא משהו יפה, הוא משהו כואב וקשה לצפייה- וגוסלינג בדרך מיוחדת, מצליח לגרום לנו להאמין שמה שאנחנו רואים זה לא משחק, אלא החיים האמתיים. דבר אחרון לגבי המשחק, כאשר ניתחתי את הסרט הבנתי שאחד הדברים המיוחדים במשחק בסרט היו- העיניים, ניל (גוסלינג) היה בעל עיניים שקטת כל המשחק, עיניים שלא בדיוק נמצאות נפשית איפה שהגוף נמצא, זה גרם לנו להבין שכל הצלקות בחייו גרמו לו לאבד את הרגשות ולהיות ממוקד במטרה אחת, הירח. וכפי שעשיתי קודם, אסיים עם ג'נט (פוי), כל חלקו השני של הסרט העיניים של ג'נט עטו צבע אחד והוא- אדום, העיניים של ג'נט הציגו את כל הרגשות שהיא החזיקה בתוך ליבה כל הזמן הזה, ואת המאמץ שהם ניסו לעשות בשביל לפרוץ מגופה. הרגע שבו הצבע האדום נעלם, הוא הסצנה האחרונה בה  כאשר האצבע של ג'נט נגע בשל ניל והעין חזרה להיות לבנה.

לסיכום

בבקשה תעשו לעצמם טובה, ותלכו לראות את "האדם הראשון". הסרט אולי לא בעל הרעיון הכי יצירתי או כולל מונולוגים אייקונים,  אבל הוא בלי ספק תצוגה של משחק מדהים, בימוי יוצא מן הכלל, וסיפור אמיתי שלא יתן לאף אדם לסיימו עם עיניים יבשות.