ביקורת סרט – Ghost in the Shell – הרוח במעטפת

סרט האנימה Ghost in the Shell קיבל השבוע את הטיפול ההוליוודי, אבל האם המעבר למערב עושה טוב או מחרב יצירת מדע בדיוני קלאסית?

Ghost in the Shell (או בשמו העברי "הרוח במעטפת") הוא מותחן מדע בידיוני, המבוסס על סדרת מנגה (קומיקס יפני) פופולארית וסרט אנימה פופולארי אפילו יותר. עלילת הסרט מספרת את סיפורה של המייג'ור, סייבורגית המשרתת ביחידה ללוחמה בטרור בעיר יפנית עתידנית, והמרדף שלה ושל חבריה ליחידה אחרי סייבר-טרוריסט מתוחכם במיוחד.

לפני שניגש לדבר על Ghost in the Shell עצמו, אי אפשר להתעלם מהמחלוקת החברתית שלוותה את הסרט לאורך כל שלבי הפקתו. מהרגע שבו הוכרז שהתפקיד של המייג'ור יגולם על ידי סקארלט ג'והאנסון (המוכרת לכולנו בתור האלמנה השחורה מסרטי מארוול) התחילו להשמע קולות שמחו על הליהוק. הבעיה היא ברורה – סקארלט ג'והאנסון היא אישה לבנה שהולכת לשחק בתפקיד שמבוסס על חומר מקור יפני ומזוהה מאוד עם התרבות היפנית. מדובר על תפקיד גדול שלכאורה מיועד לשחקנית ממוצא אסיאתי, וכשהמפיקים בהוליווד לוקחים גם את התפקיד הזה ונותנים אותו לאנשים ממוצא לבן, יש מקום לדבר על אפליה.

מצד שני, חשוב מאוד לזכור שבמשך שנים Ghost in the Shell היה בתהליכי פיתוח, אך מעולם לא קיבל אור ירוק להתחיל בצילומים, ואפשר להבין אותם. מדובר על הפקת סרט מדע בדיוני יקר עם בסיס מעריצים נאמן אבל מאוד מצומצם בעולם המערבי. גם עכשיו עדיין מדובר על הימור כלכלי שלא בטוח שישתלם. המעורבות של סקארלט ג'והאנסון בפרוייקט היא דרך להבטיח לפחות חלק מההכנסות שלו. ג'והאנסון היא מהנשים הבודדות בהוליווד שמסוגלות למכור סרט בעזרת הפופולאריות שלהן בלבד, ו-Ghost in the Shell קיבל את התקציב שלו רק כשג'והאנסון החליטה שהיא רוצה לגלם את המייג'ור בעצמה, ודחפה את הפקת הסרט. משמעות הדבר היא שכנראה שלא היינו מקבלים את הסרט בלי המעורבות שלה, לפחות לא בתקופה הקרובה ולא בסדר הגודל שלו כרגע.

https://youtu.be/wUtG93BebJ4

האם באמת נכון היה להקריב את אופי ומוצא התפקיד של המייג'ור כדי לממן את הסרט? אולי. השאלה שיותר מעניינת אותנו היא איך הסרט עצמו יצא אחרי כל הבלאגן הפוליטיקלי-קורקט הזה?

לשאלה הזאת אין תשובה פשוטה. לכל אורך הצפיה בסרט ההרגשה שלי הייתה שאני צריך להנות מכל מה שאני רואה הרבה יותר. ההתרחשויות על המסך, השיחות, האפקטים, סצנות האקשן – כולן היו טובות מאוד, אבל מסיבה כלשהי פשוט לא יצרו אצלי את החיבור הנדרש.

אחת הסיבות לכך היא כנראה שהסרט מאוד מעייף. המצלמה תמיד בתנועה, ואפילו בשוטים סטטיים יחסית, תמיד יש שלושה-ארבעה דברים ברקע שזזים – אנשים, חיות או אפילו שלטי הניאון ההולוגראפים שמקשטים כל פינה בעיר בה מתרחש הסיפור. כשהתנועה הבלתי פוסקת הזאת משתלבת עם מסך ה-Imax עליו הוקרן הסרט, העין של הצופה נאלצת לזוז כל הזמן. אין רגע של מנוחה וזה חבל, כי הצופה מגיע לרגעים החשובים בעלילה או לסצנות אקשן מעניינות ולא מסוגל להתרכז. אפשר להבין את הבחירה העיצובית בדינאמיות הבלתי פוסקת הזאת, אבל יכול להיות שזה מקרה קלאסי של יותר מדי דברים טובים.

אם כבר הזכרתי את הבחירות העיצוביות, זה המקום להגיד שהסרט מושפע באופן מאוד ברור מהבחינה הויזואלית מהמקורות שלו. מעבר לקטעים שלקוחים כמעט אחד לאחד מסרט האנימה המקורי, אפשר כמעט בכל רגע לדמיין איך השוט שעל המסך היה נראה אילו היה מצויר. יש בזה אלמנט מאוד מעניין, שגם מוסיף להרגשה שלא מדובר בעוד סרט הוליוודי סטנדרטי. אחד הדברים שעוזרים לכך זאת העובדה שהביצוע של הסרט מהבחינה הטכנית סך הכל מוצלח. האפקטים עומדים בסטנדרטים המצופים מהפקה בסדר גודל כזה, גם אם לא ישאירו אתכם פעורי פה. גם הסאונד והפסקול עושים עבודה טובה ומשרתים את הסרט, אבל לא יחרטו בזיכרון באופן מיוחד. סך הכל הסרט נראה ומרגיש נכון, אבל לא מצליח לעשות את הצעד הנוסף כדי להיות משהו מיוחד באמת.

חוסר היכולת, או אולי חוסר הנכונות, לקחת סיכון ולנסות לעשות קצת מעבר משפיע גם על העלילה. אני, בעוונותי, לא ראיתי את הסרט המקורי ונכנסתי להקרנה של Ghost in the Shell בלי דעות מוקדמות או ציפיות מבוססות נוסטלגיה. אין לי את הידע להגיד אם הגרסה החדשה נצמדת באופן מלא לגרסת האנימה. מה שאני כן יודע זה שהסיפור המקורי נחשב לאחד החשובים והמשפיעים ביותר על ז'אנר המדע הבדיוני כיום. אבל כמו כמעט כל יצירה משפיעה, מאז שהיא יצאה (עוד בשנת 1989) הז'אנר התפתח, והרבה דברים שראינו מאז הספיקו לקחת את הרעיונות שמוצגים בסרט ולפתח אותם. זאת כנראה הסיבה שהעלילה ב- Ghost in the Shell לא מצליחה באמת לנסוק ולהגיע לשיאים אותם הייתי רוצה כצופה לחוות. זאת אומנם לא עלילה סתמית וזניחה, ואפילו לא עלילה מטופשת וחסרת היגיון כמו ברוב סרטי שוברי הקופות של היום, אבל אם ציפיתם למשהו ברמת Inception או סרטי כוכב הקופים החדשים אתם עומדים להתאכזב.

Ghost in the Shell בוים על ידי רופרט סנדרס, במאי שהרקורד שלו מכיל את הסרט שלגיה והציד משנת 2012 ולא הרבה מעבר. אני לא חושב שלהאשים אותו בכך שהסרט לא מוצלח זה הדבר הנכון, כי קודם כל הסרט סך הכל כן חיובי, אבל אי אפשר שלא לתהות אם בידיים של במאי אחר היינו מקבלים חוויה משודרגת וטיפה יותר מרשימה.

Ghost in the Shell הוא סרט שמאוד רציתי לאהוב. יש בו כל כך הרבה אלמנטים שאני מחפש בסרטים – הוא מנסה לאתר את המחשבה, הוא שונה מרוב מה שאפשר לראות בקולנוע בדרך כלל, הוא מעניין ויזואלית ולא מוריד את הרמה שלו רק כדי לרצות את ההמונים. אבל מצד שני הוא לא מצליח לעשות את הדברים האלה מספיק טוב כדי להיות משהו מיוחד באמת. Ghost in the Shell הוא מסוג הסרטים שאם בא לכם ללכת לקולנוע אז לא תתאכזבו שתבחרו בו, אבל לאו דווקא מצדיק באופן מיוחד את היציאה מהבית.