מנפצים מוסכמות – ביקורת הסרט מיסטר גלאס

במאי סרטי המתח מ. נייט שאמלאן סוגר לנו את אחת הטרילוגיות היותר מעניינות בעולם הקומיקס בדרך שרק הוא מסוגל עם "מיסטר גלאס", הכוללת משחק מנטלי במוח שלנו, פקפוק בכל מה שאנו מכירים והצבת מראה מול נושא הקומיקס ששולט בקולנוע. השאלה היחידה שנותרה היא האם אנו נחזה בויטראז' יפיפה מלא פרטים או שצריך מטאטא כי יש לנו עסק עם לא מעט זכוכיות שבורות.

לפני 19 שנה הכה בנו סרט קומיקס מסוג אחר שטרם הכרנו שלקח את נושא הפנטזיה הקומקסיאלית למקומות שונים לחלוטין מכל מה שהכרנו ביקומים של DC  ו-MARVEL והוא עונה לשם ״בלתי שביר״ – פרי עטו ומוחו ההזוי של מ. נייט שאמאלן, מי שאחראי ללא מעט סרטים שגרמו לנקע במוח שלנו כדוגמת החוש השישי. בלתי שביר היה לאוהדי הקומיקס בפרט ולצופי הקולנוע בכלל משהו אחר – הוא הציג את עולם הקומיקס מזווית אחרת בלי התלבושות, השרירים המוגזמים, הקלישאות והתסרוקות שלא מפסיקים לדבר עליהן, הוא שם את השאלה התהומית שכמעט כל קורא קומיקס שאל: ״איך זה היה נראה אם באמת היו בעלי כוחות במציאות שאנו מכירים?״

שנים אח״כ ב-2016 מ. נייט שאמאלן משחרר לעולם את המותחן הפסיכולוגי ״ספליט״ עם ג׳יימס מקאבוי (שלא מעט מכירים בתור פרופסור X הדור הבא) ששיחק לא פחות מ-9 דמויות בצורה שלא פחות ראויה לאוסקר, ובתום הסרט אנו מגלים שזה גם סוג של המשך לסרט בלתי שביר ומרים להמשך נוסף שבעצם ייצור לנו פה טרילוגיה. וואו כמה רבדים…

והנה הגענו לימים אלו ואנו מקבלים את המפגש בין 3 הדמויות הראשיות לסגירת מעגל שחובבי קולנוע הארדקור יגידו ״מזכיר לי את טרילוגיית האיש ללא שם״ (המוכר ביותר בהם זה הטוב, הרע והמכוער), אך עם דמויות שהן הכי ״קומיקס״ שיש מבחינת המיצוב שלהן וכל זאת תחת השאלה שמהדהדת לאורך כל הסרט – האם הדמויות באמת בעלות כוחות על או שהכל בראש שלהן? בואו ניכנס מעט יותר לעומק. בעולם הקומיקס שאנו מכירים מהחוברות/סרטים/תוכניות/משחקים (אבל לא ב-suicide squad) יש חלוקה ברורה ומאוד מובנת (ולא משנה מה תהיה העלילה) בין הגיבור, הנבל ושכירי החרב שהנבל משתמש בהם להפלת הגיבור ומימוש המזימה, מדי פעם אנו גם נפגוש בעוד כמה ״שחקני חיזוק״ שאמורים לחזק את הסיפור כמו צופים מהצד, ארגונים סודיים, סרטן לי וכו׳ אבל המתמטיקה הקבועה נשארת זה – טוב, רע, צבא של רע. בחלק השלישי של הטרילוגיה הזו אנו פוגשים את 3 הדמויות הראשיות בבית משוגעים והן מנהלות סוג של שיחה עם פסיכולוגית שבגדול מנסה לשכנע ולהבהיר שאין דבר כזה כוחות על והכל נמצא עמוק בראש שלהם:

לדיוויד דאן (ברוס וויליס שלנצח ישחק את הגיבור) אין כוחות על והוא בסך הכל איש ממש ממש נחמד שעוזר לכולם במטרה לכפר על מקרי עבר.

אלייז׳ה פרייס (סמואל אל. ג׳קסון הגאון והאדיר) ״בסך הכל״ פסיכופט ולא איזה נבל על.

קווין/פטרישיה/דניס/החיה או בקיצור העדר (מקבוי), הם לא פחות מפיצול אישיות מזן סופר נדיר כשכל דמות מייצגת חלק קטן באישיות המאוד מסובכת וטראומטית של קווין.

את כל הניתוח הפסיכולוגי שמשחק להם עם התודעה (וגם לצופה) מנהלת דר. אלי סטייפל (המשוחדת ע״י שרה פולסון המעולה המוכרת מאוד מהסדרה ״סיפור אימה אמריקני״) שלאורך כל הסרט בעצם לוקחת את העמדה שאני מכנה ״עמדת המבוגרים״ אלו שמפסיקים להאמין בקסם ושנותנים לכל דבר סיבה והסבר מדעי עד אשר אנו פשוט… מאמינים ואומרים ״כנראה שככה העולם עובד״.

אבל מה אם היא טועה? מה אם באמת יש גיבורים ונבלים בעלי כוחות על בעולם בו אנו חיים ופשוט אנחנו מפספסים את זה? יכול להיות שמסתירים מאיתנו אמת כל כך נוראית שעלולה לערבב כל מה שאנו מכירים? אלייז׳ה, שמאמין שספרי הקומיקס הם לא פחות מתיעוד היסטורי סטייל התנ״ך, הציג את זה הכי נכון כשמר שלכל דבר יש הסבר מדעי ומה שמעבר זה הם (אל תתפסו אותי במילה). תאוריה סופר מעניינת. נשמע מעניין נכון? סוף סוף אנו מקבלים סרט שעותק בקומיקס אבל מזווית שונה לחלוטין, מזווית שאנחנו לא מכירים ויחד עם החיבה של הבמאי מ. נייט שאמאלן ליצור דברים עם רבדים על גבי רבדים על גבי רבדים עלולים ליצור בלבול אצל הצופה מהשורה.

למה אני מתכוון? זה לא סוד שהסרט הזה קיבל ביקורות חצויות, חלק אמרו שהוא לא פחות ממדהים וחלק קטלו את הצורה שלו – להערכתי זה קרה בגלל שפשוט לא הבינו אותו ואדם שלא ממש בקיא ברבדים הפסיכולוגים של עולם הקומיקס או מי שלא צפה בזמן האחרון בשני הסרטים הקודמים  בהחלט יכול ללכת לאיבוד בעלילה ולשאול את עצמו ״מה לעזאזל ראיתי״; אך עם זאת אני אצא מנקודת המוצא שמי שקורא עכשיו את הביקורת פחות או יותר מבין את נושא ההפרדה והצבת הדמויות כ״טוב״ ו״רע״ ואחרי צפייה בסרטים יבין מה מי מו ומה בעצם עומד מאחורי כל אחת הדמויות.

אז אחרי שאת הסיפור פחות או יותר הבנו בואו נמשיך הלאה אל הדבר השני שהוא לא פחות חזק מהסיפור הסבוך וזה המשחק, עם כל החיבה המגה אדירה שיש לי אל וויליס וג׳קסון שכל אחד העביר את הדמות שלו בצורה מופלאה – וויליס בתור הגיבור הטוב שנתקע בסיטואציה ויעשה הכל בשביל לפתור אותה עם מינימום דיבור (כי גיבורים לא צריכים לדבר או להתרברב אלא פשוט לפעול) וג׳קסון בתור הנבל שמראה לנו עד כמה הוא גאון ועד כמה הגאונות שלו חולשת על מספר דברים מבלי שנשים לב אלא רק אחרי שהמעשה בוצע כל הנקודות יתחברו לצלילי ה״וואלה, חכם״, מקאבוי חוזר לשחק כמות אדירה של דמויות כולל מספר פעמים בהם הוא מחליף זהויות מול עיני הצופה בדרך מדהימה ומעוררת פליאה, רגע אחד הוא ילד בן 9 רגע שני הוא אישה מאופקת וברגע אחר הוא מפלצת צמאה לדם. מדהים!!! אמנם מי שאמור לקבל יותר זמן מסך ולצערי מתבזבז 35-45% מהסרט זה ג׳קסון  שכמו שאמרתי – גאון במשחק שלו גם כאן, מותיר את הבמה לכוכב האמיתי והרבגוני שזה מקאבוי ששוב מפוצץ את המוח ומתפוצץ על המסך.

דבר נוסף שאי אפשר לפספס לאורך הסרט זה השימוש בצבעים, אנו מכירים את זה מלא מעט תוכניות טלוויזיה, סרטים ואפילו משחקים, ברגע שאנו רואים צבע מסוים אנו יודעים שכרגע מתעסקים בדמות ספציפית וכך גם בסרט, לכל אחת מהדמויות יש גוון ששייך לה הגיבור מקבל את הגוון הירוק, הנבל את הסגול והעדר את הגוון הצהוב ולכל האחד מהגוונים 1001 הסברים למה שברשותכם לא ניכנס אליהם כאן, מה שכן במקומות מסוימים הקטע עם הגוונים בהחלט תורם לסיפור ולפלונטר הייחודי שאנו חוזים וצופים בשקיקה ומצד שני קצת הורס את המתח כי זה סוג של ספויילר ויזואלי אבל אל חשש, זה ממש מינורי ולא יותר מדי קריטי.

שורה תחתונה

הסרט גלאס שחותם את הטרילוגיה הכה מיוחדת של בלתי שביר נותנת לנו פרספקטיבה שונה ומיוחדת על כל מה שקשור לעולם הקומיקס, אמנם יש לא מעט קטעים שסתם נמרחים ואפשר לוותר עליהם או קטעים שיוצרים תחושה של ״ציפיתי לקצת יותר״ אנו מקבלים סרט שמשחק לנו עם המוח ומחשבה בדיוק כמו שמשחקים לדמויות בסרט עצמו. לצופה מחכים לא מעט רגעים מיוחדים, טוויסטים שיגרמו לו לפלוט ״וואו״, רגעים סוערים ואפילו מצחיקים ובתום הצפייה גם ההרהור ךשל להבין מה הרגע היה פה but in a good way. המשחק של 4 השחקנים הראשיים כדמויות פשוט נפלא כשמקאבוי מתעלה על כולם עם גילום המיליארד דמויות שמצליחות לבלבל אותנו מחדש בכל פעם. הסאונד סבבה לגמרי ובימוי כיאה לשאמאלן מתעתע בנו ללא רחמים.

טיפ לפני הצפייה – צפו באחרים לרענון אחרת תלכו לאיבוד מהר יותר מביקור לאחר שנים בדיזינגוף סנטר.