להירדם עם ספר טוב – ביקורת לסרט מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

הצטרפו אלי וגלו מה קרה לחברי מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים במהלך הכיבוש של הנאצים במלחמת העולם השנייה

אין כמו סרט אדפטציה טוב לספר רב מכר מצליח, סרטים כמו "חומות של תקווה", "שתיקת הכבשים" ו"הסנדק" הם הוכחה מובהקת לכך. האם "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" מצליח בצורה מוצלחת לעשות את המעבר מדף למסך הגדול גם כן? המשיכו לקרוא וגלו.

הסרט מתחיל עם כוכבת הסרט ג'ולייט אשטון (אותה מגלמת לילי ג'יימס), סופרת מצליחה מאוד שאיבדה את הוריה במלחמת העולם השנייה. היא רואה סביבה את לונדון עוברת שיפוצים אחרי תום המלחמה ובזמן שנראה שכולם מתחילים להסתגל לתקופה שאחרי המלחמה, היא לא. היא אפילו יוצאת עם אמריקאי נאה ועשיר שמנסה לרומם את רוחה תמיד ומראה כלפיה דאגה עד אין סוף.

יום אחד היא מקבלת מכתב מדוסי אדמס, חקלאי שחבר במועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים על שמו נקרא הספר והסרט. היא עוזרת לו לאתר ספר עבורו בלונדון ובתמורה הוא מספר לה קצת על מועדון הספר בו הוא חבר ומה הייתה המשמעות שלו במלחמת העולם השנייה כשהאי גרנזי היה תחת כיבוש נאצי, וכך מתקדם רוב הסרט. ג'ולייט נוסעת לאי גרנזי כדי לגלות עוד על המועדון ולמצוא השראה לספר חדש, ולאורך כל שהותה היא נחשפת לעוד ממה שהתחולל בעיירה בזמן הכיבוש הגרמני, בו בזמן מפתחת אהבה כלפי חוואי החזירים הנאה דוסי.

למרות שאני לרוב אוהב את ג'יימס על המסך (כמו ב"בייבי דרייבר"), מצאתי אותה די משעממת בסרט הזה. אני לא יודע אם זה בגלל שאני כבר משועמם מצורת המשחק שלה או שהדמות שלה פשוט נכתבה באופן משעמם, אבל לא מצאתי את עצמי בכלל נקשר לסיפור שלה ולרגשות שהיא חווה. יכול להיות שהסיבה לכך שהיא די משעממת כי בספר אנחנו היינו אמורים לתפוס את מקומה, לראות את המתרחש דרך העיניים שלה, אבל זה סרט, והדמות שלה פשוט לא מעניינת מספיק בשביל להיות המרכז שלו.

מי שכן זוכה לתשומת ליבנו לאורך כל הסרט הם חברי מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, כל אחד מחברי המועדון פשוט מלאים באישיות ועם סיפורים מרגשי לב לספר. הם קבוצה נהדרת של דמויות וכל אחד מהשחקנים נותן הופעה מצוינת ומרגשת על המסך. הסרט מצליח ליצור קבוצת חברי ספרות נהדרת שמרגישה מאוד אמיתית ומאוד ידידותית.

אז כמו שאמרתי, ג'ולייט נשארת על האי וממשיכה לגלות על העבר של המועדון ומקימת המועדון שנעצרה על ידי הגרמנים, אליזבת. הסיפור של אליזבת הוא מעניין אבל לא מעניין ומרגש כמו שחשבתי שהוא יהיה. אני מצאתי אותו מאוד מעניין אבל אני חושב שחוסר ההתחברות שלי לסיפור נבעה בעיקר מזמן הריצה של הסרט. אני מבין את הצורך לעשות סרטים באורך שעתיים בימינו, אבל מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים מסתכל על נופים מרהיבים בסרט ובלי תוכן. אני יודע שצריך לבנות את הסביבה בסרט ואת האווירה, אבל יותר מדי פעמים הסרט התמקד בצילום יפה והסביבה וזה הרגיש כמו מתיחה של סיפור שיכול היה להיות שעה וחצי לסרט של שעתיים.

מה שכן, הצילום באמת מרהיב וכך גם עיצוב הסטים. אנשים שוכחים שלא רק השחקנים והתסריט יכולים לספר סיפור טוב, גם הצילומים והעיצוב של הסרט יכולים. זאק ניקולסון (צילום) וג'יימס מרפילד (עיצוב הפקה) עשו עבודה מצוינת ביצירת האי היפיפה גרנזי וגורמים לו להראות כאילו הוא נשלף ישירות מהספר. בנוסף, הצילום והצבעים של הסרט מספרים חלק מהסיפור- בסצנה הראשונה ג'ולייט מעירה על כך שהיא רואה מישהו משתמש בצבע טרי, שזה מסמל שהעיר מחלימה, ולונדון תמיד נראת מלאת צבע יותר מגרנזי, כל הפלאשבאקים של המלחמה מוצגים כמעט בחוסר צבע, משהו שלמדנו להכיר מסרטים של מלחמת העולם השנייה, וגרנזי עצמה נראת כמו שילוב בין הלכלוך וחוסר הצבע של מלחמת העולם השנייה ולונדון הנקייה והצבעונית.

אני מאמין שזה נועד להראות את מה שקורה במקומות בהם ג'ולייט נמצאת- בלונדון כולם מנסים לשכוח את אימות המלחמה וכמו שהיא אומרת "לצאת ממנהרה שחורה לקרנבל", הכל צבעוני. בגרנזי שהייתה תחת כיבוש, התושבים שלה עדיין צריכים לחיות עם קשיי המלחמה ולכן קושי זה בא למסך עם פחות צבע. כך גם חדרה של ג'ולייט, הוא עם פחות צבע משאר לונדון כי העבר של איבוד הוריה משחיר אותו. זה דוגמא נהדרת לסיפור באמצעות ויזואליות.

הסרט משווק בתור סרט דרמה רומנטית ולמרות שהצילום בהחלט משדר את זה, צמד השחקנים הראשיים על המסך לא מצליחים לעשות זאת- אני מרגיש שבקושי יש איזושהי כימיה בין לילי ג'יימס ומייקל האוסמן וההתאהבות שלהם פשוט מגיעה באופן פתאומי באחת הסצנות שלהם לבד. בנוסף, זהירות ספוילרים (אבל זה די ברור מהטריילר עצמו), כשהם כן מחליטים להיות ביחד, הסרט פתאום מחליט להציג את מארק, האמריקאי החתיך, בתור מגביל חירות וטיפה חמור, למרות שעד כה הוא היה הרחק מזה. זה כאילו הסרט החליט לשנות את הדמות שלו לגמרי רק כדי שיהיה לה סיבה להיות עם דוסי. אז כשהרבה מהחלק האחרון של הסרט מתרכז בעתיד של דוסי וג'ולייט, פשוט לא הצלחתי להתחבר וחיכיתי שהסרט יגמר.

האהבה האמיתית של הסרט היא בין ג'ולייט וחברי המועדון, הם המשפחה שחסרה בחייה, שמבינים אותה כי איבדו אנשים במהלך המלחמה כמוה, בשונה ממארק, ולכן היא משתייכת אליהם וזה החלק המרגש העיקרי של הסרט, שהיא מוצאת אנשים שמבינים אותה סוף סוף.

סיכום

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הוא עיבוד יפה לעין לרב המכר בעל אותו השם. הסרט נתן לנו דמויות נהדרות ומעניינות עם חברי מועדון הספר, רק חבל שרוב הסרט מתרכז בהופעתה המשעממת של לילי ג'יימס והרומנטיקה הלא טבעית שלה עם מייקל האוסמן.

בסופו של יום, "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הוא סרט מלא באווירה ואישיות אבל הכוכבת הראשית שלו ואורך הסרט פוגעים בהשפעה הרגשית הכוללת של הסרט ואנחנו נשארים עם סיפור קצר ויפה בסרט ארוך ודי משעמם.