גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
אתם יודעים מה בילוי אידאלי?
אני, היא ובקבוק מרלו 2011 של Chateau Golan, מדברים מלוכלך זה לזה. כן כן, על קאמפיינים מוצלחים של משחקי תפקידים, אנימה וכמובן משחקי מחשב אהובים. תוך כדי שהאווירה מתחממת, היין מתחיל להשפיע והנגיעות מתעצמות היא אומרת בקול חרישי "האמת שלא כל כך אהבתי האלף לייף 2".
עצרו הכל.
"מה?" שאלתי מופתע. הרי Half Life 2 זה לידתו המחודשת של ישו. משחק מושלם בצורה המושלמת ביותר של שלמות עם גיימפליי אדיר, מתח, אווירה ועלילה. הכל מושלם ב-Half Life 2. כאילו, על טעם ועל ריח אין מה להתווכח אבל היא טועה.
היא הצדיקה את עצמה בכך שבתאכלס מה שעושה את המשחק לכזאת חוויה מהנה היא עיצוב השלבים ומעבר לזה למשחק אין מה להציע.
באופן טבעי קמתי והלכתי. אני לא יכול להיות עם מישהי שלא אוהבת Half Life 2.
טוב זה לא בדיוק מה שהיה אבל כן עזבתי את הבית שלה באיזה שהוא שלב (קצת אחרי שהיא אמרה לי "צא מהבית שלי" והרבה אחרי שהיא הבינה שאני גדול ממנה בשש שנים ואני רק מתחזה לתיכוניסט כי אני בן אדם חולה) בשבועיים האחרונים מאז שזה קרה יצא לי לשחק במקרה האלף לייף 2 ווואלה, יש משהו במה שהיא אומרת. אני מנסה לאתר מה בדיוק אהבתי בו ואני יכול לומר לכם בקלות. החרדה מהמסוק בנהר, הזומבים בחשיכה שכמעט שחטו אותי, הכומר, הרכבת בתחילת המשחק. אבל כשאני מנסה להיזכר איך נפלתי לכל אחת מהסיטואציות האלו זה, כמו להתעורר בבוקר עם בקבוק וודקה זול. אתה יודע שעשית דברים ויכול מאוד להיות שחלק מהם אתה זוכר. זה הדבק שאיחד אותם שנעלם לך.
ה-Level Design של HF מבריק. זה אחד המשחקים שהכי סחפו אותי מהבחינה הזאת. בכל רגעאתה מרגיש את התחושה שהיוצרים רצו ליצור אצלך – אתה אדם קטן שנרדף על ידי עשרות חיילים שחזקים ממך בהרבה. אתה חסר ישע. כמות התחמושת שלך אפסית ואתה בצורך השירדותי כל הזמן. בכל שלב במשחק זה מתבטא בצורה אחרת. בנהר אתה בשדה פתוח לחלוטין וכולם יכולים למצוא אותך ולירות בך מרחוק ובעיר אתה מטייל בין הרגליים של רובוטים מפלצתיים עם המון כוח אש.
אבל החלק שבאמת הופך את המשחק למבריק זה כמובן רייבנהולם. קצת לפני שאתה נכנס לעיר אתה מקבל את הגראביטי גאן ואתה מוצא את עצמך בהדרגה מאבד את כל התחמושת שלך. אתה נלחם בשיניים כדי לצאת משם. מגרד כל חפץ קטן ומונפץ שאתה יכול למצוא עם הרובה כדי לעכב את הזומבים ולברוח למבטחים. המקום חשוך בצורה מוחלטת כך שבפועל אין לך מושג מניין הממזר הבא יצוץ.
מה שאדיר בשלב הזה שגרם לי להציע נישואים לוואלב (ולקבל דחייה עדינה כמובן) הוא שאתה פשוט לא יודע איפה אתה נמצא ואיפה הזומבים נמצאים. אתה נמצא בחוסר אונים מוחלט ובפחד מהזומבי הבא שיצווח ויופיע משום מקום ועל זוג התחתונים הבא שלך שיתקלקל בזמן שאתה משתין על עצמך.
אבל היא צודקת. אין פה קונטיניואיטי. HF2 מרגיש יותר כאילו אתה נזרק מסצנה לסצנה מאשר באמת מעבר הדרגתי ממקום למקום. האווירה היא פחות ברוח של מה שאתה עושה מתחבר לרצף עלילתי אחיד ויותר בסגנון של "תראה את גן השעשועים המגניב שזרקנו אותך אליו, עכשיו תמות בו מאה פעם עד שתמצא את הדרך החוצה ותהנה מזה חתיכת מזוכיסט שכמוך" (in short). אין בזה דבר רע, כפי שהסברתי קודם, לפעמים כל מה שאתה מחפש ממשחק זה להנות. אבל דווקא מהמשחק הזה זכרתי משהו אחר פשוט כי הוא עשה את הכל כל כך טוב.
רצוי שאני ארחיב כדי שאהיה מובן: משחק, ולמעשה כמעט כל פורמט של סיפור, צריך קונפליקט מרכזי. משהו שיאחד את הכל ביחד ויגרום לך להרגיש כאילו הגיבור עובר את המסע בשביל לפתור את אותו קונפליקט, המטרה העילאית של הכל. לא משנה אם זה משחק, ספר, סרט או אפילו בלדה. אז במשחק שלנו יש אויב שיוצר 
את הקונפליקט בצורה מובהקת. אנחנו רואים אותו על מסך גדול בתחילת המשחק וכמעט צועקים לנו "HE BAD" (שגיאת גראמר מכוונת) עם חץ גדול אדום. אנחנו גם יודעים למה הוא רע, אנחנו מטיילים בדיסטופיה הקטנה שלו למשך זמן מה. אבל מה המטרה של גורדן פרימן? רק בסוף המשחק אנחנו באמת משתתפים באיזו שהוא מאבק להפיל את ה-Barad-dûr, המגדל של וואלס ברין. עד אז יש לנו מטרות קטנות – להגיע מנקודת התנגדות אחת לשנייה, להציל את אלכס וכו' אבל הן לא ממש מכוונות למטרה העילאית לשמה התכנסנו, או לפחות המטרה העילאית לא באמת נראית לאופק בשביל השחקן.
נעבור כעת לנקודות חולשה קצת יותר גדולות והראשונה שבהן היא כל גורדן פרימן. אנחנו לא מכירים אותו באמת. אנחנו יודעים עליו מעט מידע, כלום מזה על האישיות שלו או מיהו בתור בן אדם. אפילו את הקול שלו אנחנו לא שומעים. איך אני אמור לסמפט אותו? וזה עוד דבר חשוב ש-HF2 מפספס. אתה לא יכול להתחבר לדמות הראשית בצורה רגשית. בלי החיבור הרגשי הזה אתה לא יכול באמת להיות מעורב במסע שלו מרצונך יותר מדי. אין דרמה בלי הדבר הזה כי אין לך מה לבכות על אובדן של הדמות או הקושי שלה.
פה אני רוצה לציין את הנסיך הפרסי כדמות הטראגית האהובה עלי ביותר. עזבו את כל המשחק, תתמקדו בסוף של חולות הזמן, (*ספוילר*) כשהוא מחזיר את הזמן וגורם לנסיכה שלו לשכוח אותו לחלוטין. צר לך עליו. הוא צריך להקריב את אהבתו לנסיכה בשביל טוב עליון. הטוב שהוא נלחם עליו כל המשחק. אבל למה בכלל שיהיה לך אכפת מאיזה נסיך ונסיכה ומסיפור האהבה שלהם? למי אכפת למשל מהמערכת של מאריו והנסיכה פיץ'? הם משעממים ומצידך שהם יופרדו ושהנסיכה פיץ' תמות בברוטאליות על ידי באוזר (במיני משחק קאזו'אל עם הווי מושיאון), אתה לא משחק מאריו בשביל המטרה העליונה של להציל את הנסיכה, אתה משחק נטו כי זה כיף.
אכפת לך עם הנסיך כי במשך כל המשחק הם בונים את המערכת ביניהם ואתה באמת רואה שני בני אדם אמיתיים שקל להתחבר אליהם. (*סוף ספוילר*)
גורדן לעומת זאת? גורדן קר בתור דמות. אפילו אלכס יותר מעניינת מגורדן. בעיקר כי היא לפחות מדברת (והיא דמות ראשית נשית שאין לה ציצים במקום מוח שזה שתי נקודות ל-Valve). גם המטרה העליונה של גורדן לא מעורבת באינטרסים הרגשיים שלו. זה יותר בקווים של "להציל את האנושות". אתה פשוט לא יכול להתחבר למאבק שלו ברמה עמוקה.
"לא ניתן ליצור עלילה ממבט שלישי של דמות ראשית", זה משהו שתמיד הידהד בתעשיית הקולנוע ועבר גם קצת לגיימינג. אבל יש משחקים שהצליחו ליצור דמות מעניינת. Far Cry 3 למשל. גם Modern Warfare הראשון. אעז אפילו לומר שפורטל. כן, גם שם הדמות מעניינת כמו חתיכת דיקט, אבל יש קונפליקט שאתה עובד לפתור באמת, הקונפליקט מאוד מערב את הדמות הראשית והיא לא יכולה פשוט לעזוב הכל ולעבור לאיזה בית באיזה חוף מבודד כמו גורדון פרימן. במילים אחרות, אפשר לבנות משחק עלילתי טוב ממבט שלישי. המון מהמרכיבים של משחק כזה נמצאים ב-HF2! הוא הצליח להעביר סיפור רק ממבט שלישי בלי להתנתק ממנו לסצנות מתוסרטות. הכל רציף מהבחינה הזאת בלי להתנתק לרגע מהמשחקיות. הוא נאמבר חשוב בתעשייה בשל העובדה שכולו רצף אחד בתוך FPS. זה הישג שאף אחד לא יכול לקחת ממנו.
לבסוף יש את הביקורת הכי גדולה שלי למשחק. החלק השבור בו, ה-G man. הוא פחות או יותר משחק את התפקיד של אלוהים עם עניבה. אבל בזמן שמורגן פרימן שיחק את התפקיד הזה בתור בן אנוש, הוא משחק אותו בתור הבחור הזה שמופיע ברגעים הנכונים כדי שהרצף העלילתי לא ייפגם.
הוא מיסתורי ברמות לא אנושיות וזה מעניין, אין ספק. אני יכול לחשוב על עשרות דברים שה-G man יכול להיות. מה רע בזה בדיוק? ובכן שבסופו של דבר, וואלב יצטרכו להחליט מיהו ה-G man. זה כנראה יצטרך להיות במשחק השלישי. אין שום סיכוי שהוא יעמוד בציפיות שבראש שלי. אף פעם התסריטאי לא יכול לעמוד בציפיות של הראש של הצופה. פשוט כי הן אינסופיות וכולן נשמעות בראש כל כך טוב כי הן לא נמצאות תחת מגבלות מציאותיות. איך כותב אמור לכתוב משהו שיתחרה במה שאדם מסוגל לדמיין? אנחנו תמיד נרצה עוד. תמיד נחשוב איך זה יכול להיות יותר טוב.
כשהדילמה בסרט כה גדולה, כשהרעיון כה מפתה, הדבר הכי טוב שהתסריטאי יכול לעשות הוא להשאיר סוף פתוח. שום דבר שהוא יכתוב לא יכול לעמוד בציפיות הצופה או להגיע לפיתרון מספיק טוב לדילמה. בטח שלתסריטאי לא כדאי לבנות את העלילה שלו על גורם כל כך מיסתורי שיצטרך להיות מוסבר בסופו של דבר.
זאת הבעיה ב-G man. הוא לא גורל מנותק שאפשר להאשים אותו בדברים שרירותיים. הוא אדם אמיתי ומאוד מעורב בסיפור האפי של החייזרים ובני האנוש בסיפור ובטח שבחייו של גורדון. במשחק השלישי הם יצטרכו למצוא דרך להסביר אותו. קשה לי להאמין שהם מסוגלים. למעשה, קשה לי להאמין שהם בכלל רוצים לעשות את זה. יש לי תיאוריה שאי שם בוואלב מישהו מאחל לכך שהם יצליחו לעכב את המשחק השלישי מספיק כך שהוא יתנדף מזיכרונם של אנשים והם לא יצטרכו לכתוב את התסריט הכל כך אדיר שמצפים לו שאמור לסגור את כל הקצוות הפתוחים.
זאת בדיוק הנקודה. יש פה אויב, אבל אין דרך להתמודד איתו עדיין. אין איזה סוף חד משמעי של הבעיה עם ה-combine. השלישי צריך להיות הדרך הזאת. הוא בתאכלס יהיה החלק המעניין בעלילה. פה באמת ייבחנו היכולות של הכותבים. האם הם באמת רוצים לקבל על עצמם מטלה כזאת קשה?
אז HF2 כיף. ה-Level Design שלו מיוחד, הדמויות מסביב מוסיפות, הדיסטופיה שהוא מצייר מעניינת וגורמת לך לרצות לחקור עוד ותוך כדי הצורה שהוא מושך אותך באוזן במהלך המשחק משאירה מיסתורין ובמקביל גורמת לך כל כך להנות. תמיד אמרתי גם שהעלילה טובה אבל עכשיו אני כבר לא כל כך מאמין לעצמי. פשוט זכרתי כנראה שהיא טובה כי השלמתי את החלקים כך שיראו טוב. העלילה שלו פשוט פתוחה. זהו. המון מקום לשחק עם הרעיונות. מיהו פרימן? מיהו הג'י מן? מה יהיה הסוף של הכל? כל כך פתוחה שהיא לא קיימת. זה לא עושה אותו למשחק גרוע. להפך, הוא נפלא בכל אספקט. זה פשוט לא עושה אותו למושלם כי חסר לו המרכיב העלילתי. מנגד, מתי ראיתם משהו מושלם בעולם, חוץ מבדמיון?
