נקמתה של לורי סטרוד – ביקורת לסרט "האלווין"

אחרי 40 שנה וכמעט עשרה סרטי המשך וחידושים, "האלווין" לוקח אותנו להתחלה של סדרת הסרטים וחוזר למה שהפך את הסרט המקורי לכל כך בלתי נשכח.

"ליל המסכות" משנת 1978 היה אחד מהסרטים החשובים בהיסטוריית ז'אנר האימה, לא בגלל שהוא יצר את התת ז'אנר של הרוצח הסדרתי בסרטי אימה, ז'אנר זה כבר נוצר בעבר עם סרטים כמו "פסיכו" ו"חג מולד שחור", אבל הוא הסרט שהפך אותו ל-Mainstream ושיגר את התת ז'אנר לפופולריות שהולידה עשרות סרטי אימה נוספים וסרטי המשך של "ליל המסכות". כעת, אנחנו חוזרים לאיפה שהכל התחיל, עם "האלווין", שוב מבית ג'ון קרפנטר.

הסרט מתחיל עם צמד עיתונאים באים לבקר את מייקל מאיירס (הרוצח, לא השחקן) בבית משוגעים לפני שעוברים 40 שנה מאז הרציחות שהוא ביצע. מייקל אמור להיות מועבר לבית כלא תחת אבטחה גבוהה עד סוף חייו וצמד העיתונאים מנסים לגלות מאיפה הגיע הרוע של מאיירס.

למען האמת, הפתיח הוא די מגניב, הוא מאוד מהר מבסס את הטון ומראה לנו שאנחנו מקבלים פה משהו חדש בדיוק לפני שאנחנו שומעים את המוזיקה האייקונית של מאיירס ורואים את הכותרת הקלאסית עם הדלעת של ליל כל הקדושים. בנוסף, ההתחלה מסבירה לנו מה בדיוק קרה עד כה בכותר "ליל המסכות", מייקל מאיירס נורה בסוף הסרט המקורי ונעצר באותו הלילה, מה שאומר שאין "ליל המסכות 2" ולא התקיימו אף אחד מסרטי ההמשך, זה אומר לורי היא לא אחותו, הוא לא שפוט של איזושהי כת ובאסטה ריימס לא מכסח לו את הצורה (תודה לאל).

העיתונאים עושים את דרכם ללורי, כעת גרה בבידוד ביער בבית מוגן על ידי מערכות אבטחה וכלי נשק. אנחנו מגלים מה קרה ללורי אחרי אירועי אותו הלילה- לורי תמיד חיה בפחד שהבוגימן (הרשע שהוא מייקל מאיירס) ירדוף אותה ולא יהיה אפשר לעצור את מייקל. מסתבר שנולדה לה בת ושרותי רווחה לקחו אותה בגיל 12 ממנה בגלל שגידלה אותה בפחד ואימנה אותה מגיל צעיר בכלי נשק כדי שתוכל להגן על עצמה מפני מייקל.

כצפוי, מייקל בורח מההעברה שלו לבית הכלא ומתחיל סדרת רציחות חדשה. הרצח הראשון שלו, זה רצח שלא ראינו אותו מצליח לבצע באף אחד מסרטיו הקודמים, מה שאוטומטית מסמל לנו שזה מייקל מאיירס בצורתו המסוכנת ביותר והמפחידה ביותר. הוא ממשיך לרצוח בהדונפילד כל מי שנתקל בדרכו עד עימות סופי עם לורי בשיאו של הסרט.

ברגע שהוא חוזר לרצוח אנחנו רואים שהסרט עדיין שומר על האלמנטים המקוריים של סדרת הסרטים, אבל לא מפחד להתרחק מהקלישאות הפופולריות שהוא עזר ליצור. מייקל מאיירס לא רק מחסל צעירים שמקיימים יחסי מין או משתמשים בסמים, אף אחד לא בטוח מפניו, אבל זה לא אומר שהוא לא עדיין רוצח נערים ונערות כאלו. כמובן שהוא עדיין צועד לאט אבל זה גם אלמנט בלתי נפרד מהדמות האייקונית.

מאיירס חוזר להיות כוח רשע בסרט הזה, כמו שהוא אמור להיות. הסרט נפטר לגמרי מהמניעים שלו לרצוח שמרטפיות בלבד, צעירים או את קרובי המשפחה שלו, ופשוט מגדיר אותו ככוח אפל ולא מובן שבא להפיל מוות על תושבי העיירה הקטנה הדונפילד.

כמו שהסרט מכבד את העבר הוא גם מנצל את זמן המסך לרמוז על סרטי ההמשך של הסדרה, למרות שהם טכנית לא קיימים יותר, עם הכחשה של העובדה שמייקל ולורי הם אח ואחות (לקוח מהסרט ההמשך הראשון), ילדים מסתובבים עם מסכות ליל כל הקדושים שלקוחות ישירות מהסרט "ליל המסכות 3: עונת המכשפה" ומספר אזכורים לדמויות מהסרטים הקודמים כמו ד"ר לומיס, שאנחנו שומעים את "קולו" כשהוא מדבר על הצורך להשמיד את מייקל.

אני בכללי מאוד אוהב את האווירה שהסרט משדר- בדרך כלל זה מאוד קשה להצליח לתפוס את הקסם של חג ליל כל הקדושים ולהביא אותו למסך אבל קרפנטר הצליח לעשות זאת בסרט הראשון ודוויט ה. ליטל הצליח ב"ליל המסכות 4: שובו של מייקל מאיירס", וכעת קרפנטר עושה זאת שוב בלתת לנו את העיירה הקטנה של הדונפילד עם חגיגות מודרניות של ליל כל הקדושים. בנוסף, הצילום פשוט נהדר כמו שאפשר לצפות מקרפנטר, עם לא מעט צילומים מצמררים של מייקל ברקע פשוט עומד שם ואני אוהב את זה שאנחנו לרוב לא רואים את העיניים שלו במסכה, רק שני חורים שחורים של אפלה, משהו שרק עוזר להדגיש כמה הוא לא אנושי.

רוב השחקנים עושים עבודה די טובה, אבל זה ברור שמי שגונבת את ההצגה זו ג'יימי לי קרטיס שמציגה לנו גרסה מורכבת, מחוספסת ולא טהורה בכלל של לורי סטרוד. אפשר להרגיש את התשוקה שלה לסרט והדרך שהיא עשתה כשחקנית בכל שורה שלה בסרט הזה והיא הגיבורה אליה אנחנו נקשרים, אפילו אם אנחנו חושבים שהיא יכולה להיות קיצונית מעט. זו כתיבה נהדרת לאישה שהיא גיבורה, לכתוב אותה חזקה, אבל גם לכתוב אותה מורכבת ולתת לה קשיים להתגבר עליהם.

כמו שאמרתי, שאר השחקנים עושים עבודה טובה אבל בכללי לא הרגשתי שום קשר לדמויות הללו, הן היו די גנריות, כמו בכל הסרטים של הסדרה. הדמויות היחידות שהרגשתי איזשהו קשר איתן הן לורי, הבת שלה, הנכדה שלה, בגלל שהקרבה שלהן לדמות של קרטיס, והשריף, בגלל שגילם אותו ויל פטון. חוץ מאלו, לא הרגשתי שום דבר לשאר האנשים על המסך, בין אם מתו או לא. אבל שוב, כמו סרטים קודמים של הז'אנר, "צעקה" ו"סיוט ברחוב אלם", אנחנו לרוב מתרכזים ואוהבים את הגיבורה ואת הנבל, דמויות הצד יכולות להיות חביבות אבל הן לרוב גנריות.

סיכום

"נקמתה של לורי סטרוד" היה השם בפיתוח של "ליל המסכות: 20 שנה אחרי" ולמרות ששם לורי קיבלה את נקמתה, בצורה מאוד קומית, זה מרגיש שסרט זה יותר נקמתה של הגיבורה נגד מייקל מאיירס ונגד סדרת הסרטים וכל סרטי ההמשך הגרועים שבה.

קרפנטר מצליח להחזיר את מייקל מאיירס למה שהוא תמיד היה, יצור אפל ומפחיד (יש סיבה שהשם שלו בכתוביות הסוף של הסרט המקורי היה "הצורה") ולוקח את לורי סטרוד למקום חדש, מורכב ומציאותי.

הסרט אולי לא ממציא מחדש את הגלגל בתת הז'אנר של הרוצחים הסדרתיים, אבל הוא עושה את העבודה בלהנפיח חיים חזרה לסדרת הסרטים המתה הזו באמצעות סרט שנאמן למקור שלו שממשיך את הסיפור בצורה טובה ואמינה.