ביקורת הסרט ההילולה

"ההילולה" מבוסס על סדרת הטלוויזיה הקומית המצליחה "שנות ה-90" (ספין אוף של של "שנות ה-80"). הסדרה מתארת את קורות חייו של הקומיקאי שלום אסייג ומשפחתו שעלו ממרוקו. הסדרה שוזרת גם את סיפוריהם של עולי הקווקז, צרפת, אתיופיה וברית המועצות לשעבר. העלילה מתרחשת בטירת הכרמל ומדגישה את היחסים בין המזרחים לאשכנזים וחילוניות מול מסורת.

ב"הילולה" הדמויות מתאחדות כדי להגיע להילולה של "באבא באסלי". זאת לאחר שפרוספר אסייג, רבי אוחנונה, מתגלה אליו בחלום נבואי ואומר לו שאם לא ייסע יחד עם משפחתו ותושבי השכונה להילולת הבאבא סאלי בנתיבות מישהו ימות עקב נדר שנדר בבית כנסת בו ביקש שמלחמת המפרץ תסתיים. העניינים מסתבכים כשהחבורה מוצאת את עצמה בלב עזה והתקווה היחידה שלהם היא העבריינים השכונתיים שלהם וציון קורקוס. האם לפחות הקהל נהנה מהשמחה? קראו את הביקורת ושפטו בעצמכם. לצפייה בטריילר:

80s

"שנות ה80" פרצה לתודעתנו ב-2014 והפכה מהר מאוד לאחת הסדרות הישראליות והאהובות שיש. לשמחתנו, גם את הסרט "ההילולה" כותבים תסריטאי הסדרה והם מני אסייג, שלום אסייג ואור כהן. כמובן שהם מככבים בתפקיד הראשי לצד השחקנים האהובים: אוולין הגואל, שרלין חזיזה, גרא סנדלר, עדי אלון, עופר שכטר, יגאל עדיקא, מוריס כהן, חי דוידוב שלומי קוריאט, אריק משעלי, הרצל טובי, לינור אברג'יל, אוראל צברי ועוד רבים טובים.

אם אחבר אתכם לציר הזמן של עלילת הסרט ושתי הסדרות, הסרט מתרחש ב-1991 לאחר מלחמת המפרץ ומתאר את הדרך של הדמויות להגיע להילולה המיוחלת של "באבא סאלי". הסרט מכיל לא מעט טוויסטים ומתח לאורך כל העלילה, אומנם קשה לומר שמרגישים תחושת דריכות ומתח בשל הצחוקים. צחקתי כל דקה ובאמת לא צחקתי ככה הרבה זמן. בתור מעריצה של שתי הסדרות, נוכחתי לגלות שבסרט ליקטו את כל הדמויות הכי אהובות בסדרה ונתנו לכל אחת מהן לזהור. כל אחת מהדמויות קיבלה זמן מסך ראוי וירתה בדיחות ומשפטים שנונים ללא הפסקה. ניכר שהתסריט מלוטש ואף חלק לא הרגיש לי מיותר. בנוסף, ב"הילולה" הדמויות מזוקקות הרבה יותר ומרגישות לי יותר מציאותיות ופחות מוקצנות מהסדרה.

בהתחלה חשבתי שרק מעריצי "שנות ה80" ו"שנות ה90" יאהבו את הסרט אך הצפייה בו רק חידדה אצלי את ההבנה שמאוד קל לצלול לעלילה ושהדמויות כל כך עשירות וסוחפות. התסריטאים לא ישר קפצו על ההזדמנות להשחיל משפטים קולעים מהסדרה כמו "כלב בן כלב" ושאר סיפורי מרוקו. זמן המסך של הדמויות היה פחות או יותר שווה לסדרה וניכר שהיוצרים הכירו היטב את היתרונות והמגרעות של הדמויות שלה ובהתאם לכך ידעו היכן לשים את הפוקוס. כמובן שאין שחקן שלא שיחק מעולה אבל אציין כמה שיותר בלטו ושדרגו את ה"הילולה".

במרוקו היו השחקנים של המלך

אהבתי שהסרט עשה חסד עם כל הדמויות. גרא סנדלר ואריק משעלי קרעו מצחוק וכמובן שלומי קוריאט שמעט פיתחו יותר את הדמות של מורדי. ישנן דמויות נוספות שהכירו לנו צדדים חדשים בהם ואני חושבת שמן הראוי שיפתחו אותן יותר גם בסדרות עצמן כגון רבי מאיר אוחנה שכיכב בסצנות קומיות למדי וגם שוקרון השיכור שאני חושבת שכל הצופים האדוקים בסדרה היו בהלם מזה שהוא אומר משהו אחר חוץ מ"רק אני קובע פה". יש דמויות שגם יותר אהובות עליי באופן אישי כמו של אירמה חונדיאשווילי. שלום אסייג, אם אתה איכשהו קורא את הביקורת, תכתוב לה בבקשה עוד סצינות בסדרה. אהבתי גם את רבי קורקוס שהופעותיו הרגישו לי בתזמון מושלם (משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שכל עולמו סובב סביב כסף) וכמו כן גם גרישה טרטמן שדמותו ייחודית ומצחיקה.

לסיכום, אפשר לפצוח בצהלולים אחרי ה"הילולה". שלום אסייג, דניאל אסייג ואור כהן הצליחו להוסיף לתבנית המוכרת של סרט חטיפה קומי טאץ' של ישראליות עם הילולה שגורמת לנו להתענג כל הסרט מהחגיגה. השחקנים משובחים והלסת תכאב לכם אחרי הסרט מרוב צחוק. בעיניי הסרט היה מצחיק עוד יותר מסדרת הטלוויזיה וזאת בשל תחושה של מיצוי מעולה של כל אחת מהדמויות ב"הילולה". לא יכולתי לבקש גרסה יותר טובה של אדפטציה קולנועית ל"שנות ה80" ו"שנות ה90" ואני מצפה לסרט המשך, אם לא לסדרת סרטים. סדרות הקאלט "שנות ה80" ו"שנות ה90" מרכזות בתוכן את מיטב השחקנים והסגנון הקומי ואין ראויים מהם.