Hollow Knight – ביקורת – שובו של ז'אנר המטרוידווניה

Hollow Knight לוקח אותנו להרפתקה מיוחדת בממלכת חרקים תת קרקעית, באחד המשחקים הטובים ביותר של השנים האחרונות.

בשנת 1968 הגיע דיק פוסברי, אתלט אמריקאיף לאולימפיאדת מקסיקו והדהים את העולם. פוסברי היה קופץ לגובה וכשהגיע תורו בתחרות הוא ביצע את הקפיצה בצורה שטרם נראתה כמוה. הסגנון המקובל באותם ימים היה קפיצת המספרת או סגנון גלילת הבטן. פוסברי החליט ללכת בכיוון שונה לחלוטין, ובמקום לגשת באופן מאוזן לרף הוא קפץ כשראשו מוביל את שאר הגוף והרגליים מסיימות את הקפיצה בהנפה. הסגנון המיוחד בו הוא ביצע את התרגיל היה יעיל באופן משמעותי מזה של יריביו וזיכה את דיק במדליית הזהב. מאז אותה תחרות היסטורית אין קופץ שלא משתמש בקפיצה שזכתה לשם "סגנון פוסברי". פוסברי אומנם לא המציא את ענף הקפיצה לגובה, אבל הוא עשה בו שינוי כל כך משמעותי שמאותו יום שום דבר כבר לא היה אותו דבר. השיעור בהיסטוריה הזה בא כדי להבהיר כמה מדהים, חשוב ונפלא הוא Hollow Knight, משחק האינדי האדיר של Team Cherry.

תחילתו של Hollow Knight היא צנועה יחסית. מדובר בפרוייקט Kickstarter שהשיג לעצמו מימון נאה, גם אם לא שובר שיאים. המטרה של המפתחים הייתה ברורה – ליצור משחק חדש בסגנון Metroidvania שיחזיר את הז'אנר לימיו היפים. למי שלא מכיר, השם Metroidvania מתייחס לסדרות Metroid ו-Castlevania שהגדירו את סגנון המשחק שמתאפיין בעולם פתוח, אווירתי, שדוחף את השחקן לחקור אותו ולגלות את הסודות שמסתתרים מעבר לכל פינה. Metroid ו-Catlevania היו אלה שהמציאו את חוקי המשחק. Hollow Knight לוקח את החוקים האלה ועושה להם מה שדיק פוסברי עשה לקפיצה לגובה – קביעת שיא חדש.

נתחיל מהאלמנט החשוב ביותר של המשחק – העולם בו הוא מתרחש. משחקי Metroidvania קמים ונופלים על היכולת שלהם לבנות עולם משחק אחיד, רציף, שימשוך את השחקנים קדימה (או אחורה) לעבר האזור הבא שהם צריכים לחקור. Hollow Knight עושה את זה בצורה מדהימה. ממלכת Hollownest בה מתרחשת העלילה היא ממלכת חרקים תת קרקעית שהייתה בעבר שיא הציוויליזציה והתרבות החרקית, אך ירדה מגדולתה וכיום נמצאת על סף קריסה. אנחנו נקבל שליטה על אביר קטן שיוצא למסע בו הוא יחקור מה התרחש ומה הביא לנפילת Hollownest. בדרך נעבור דרך שלל אזורים שמצד אחד עומדים בפני עצמם ומרגישים ייחודיים אבל מצד שני כמו חלקים מפאזל שלם ועצום. לכל אזור אופי משלו וביחד כולם מתחברים לעולם קסום ומסתורי.

מה שתורם למסתוריות זאת העובדה שלמשחק אין מפה, לפחות לא בהתחלה. האביר שלנו יוצא לחקור את הממלכה "על עיוור", והשחקן יצטרך לנסות וליצור לעצמו מפה מנטאלית שמחלקת את האזורים בהם הוא מבקר. גם בהמשך, כשנמצא את המפה שהמשחק מספק לנו, היא תהיה חלקית בלבד וכל אזור חדש אליו נגיע ידרוש מפה משלו אותה נצטרך לעדכן בעזרת חקירה מעמיקה של כל חדר, מסדרון או מעבר סודי שנוכל למצוא. העדר המפה מכניס מתח לאווירה ודוחף את השחקן לגלות עוד.

החקירה של העולם גם מתגמלת בפן הוויזואלי. כל ממלכת Hollownest על תושביה, גיבוריה, האויבים שבה – כל פינה ופינה צוירו באופן ידני על ידי האנשים המופלאים של Team Cherry. האהבה לעולם שהם בנו ניכרת מכל פיקסל ופיקסל שעל המסך ונותנת למשחק מראה מיוחד שאי אפשר להתבלבל בו עם שום משחק אחר. העיצוב של כל הדמויות מרשים ומלא דימיון ומפיח חיים בממלכה הקורסת. Hollow Knight אומנם לא מתהדר בגראפיקת תלת ממד מטורפת, אבל הוא בלי צל של ספק אחד המשחקים היפים של השנים האחרונות.

גם בגזרת הסאונד המשחק לא מפשל. הפסקול שמלווה את ההרפתקה שלנו הוא מהמגוונים ששמעתי. כמעט לכל אזור נעימה משלו, לכל דמות יש מוזיקה שמלווה אותה. לבוסים שבמשחק יש קטעים מוזיקליים אדירים שמריצים את האנדרנלין בדם. הרגעים השקטים יותר מלווים בנגינה חלשה ומרגשת. הכל נעשה בטוב טעם, מונח שנשמע מנופח עד שמקשיבים למוזיקה של המשחק ומבינים כמה הוא נכון ורלוונטי.

כל היופי הזה לא היה שווה אם המשחק עצמו לא היה כיפי. אני מניח שאם הגעתם עד לשלב זה בביקורת לא תופתעו לשמוע שגם פה מדובר בהצלחה אדירה. Hollow Knight מרגיש כמו חלום בזמן המשחק. אני שיחקתי בגרסת ה-Nintendo Switch של המשחק וברגעים הראשונים שלו הייתה לי תחושה קצת מיושנת – כאילו שדמותו של האביר שלנו הייתה מעט נוקשה, בלי מומנטום שמלווה את התנועה שלו. מהר מאוד הבנתי שזאת פשוט טעות בהבנה שלי – לא מדובר בנוקשות בשליטה אלא בבחירה מודעת של המפתחים שנועדה לאפשר לשחקן דיוק מוחלט בכל פעולה שהוא עושה. Hollow Knight הוא משחק שבשלבים המתקדמים ביותר שלו מציג אתגרי קרב ופלטפורמה מהקשים ביותר שנתקלתי בהם, וכל תנועה או לחיצת כפתור שגויה תביא לכישלון. היופי הוא שמהלך המשחק מלמד את השחקן איך לנצל את כל היכולות שעומדות לו, למקסם את כישורי השליטה שלו באביר כך שכשמגיעים לסוף ההרפתקה המשחקיות מרגישה חלקה ורכה כמו חמאה במיקרוגל. פשוט תענוג.

אם כל השבחים שחילקתי למשחק עד עכשיו לא מספיקים לכם, הנה עוד פרט מידע חשוב – Hollow Knight מגיע עם ארבע חלקי DLC שהתווספו לו מאז שיצא. מדובר בארבע הרפתקאות שמוסיפות עוד הרבה תוכן ושעות משחק הן חינמיות לחלוטין. Hidden Dreams הוסיף עוד שני בוסים, אויבים ואזור חדש. The Grimm Troupe הביא לנו סט של דמויות מעניינות עם סיפור משלהן ששלח אותנו למסע מחודש בכל Hollownest. Lifeblood היה DLC שבעיקר חיזק המון אספקטים טכניים של המשחק והציג מחדש הרבה תוכן. התוסף האחרון, Godmaster, שיצא ממש לאחרונה הוסיף מצב קרבות נגד בוסים מאתגר במיוחד. כל ארבעת החלקים הללו לא רק שלא גורעים מהחוויה המקורית אלא מוסיפים עליה. אפשר להתעלם מהם, אפשר ליהנות מהם, אבל מדובר בעוד כמה שעות טובות של משחק.

בשורה התחתונה, Hollow Knight הוא פשוט משחק מצוין. בלי "אבל" ובלי "למרות ש…". הוא מצוין, נקודה. כל מה שאמור לעבוד עובד, מה שלא אמור להיות נשאר בחוץ. מדובר בחוויית משחקיות שנעשתה עם המון אהבה, הבנה מדויקת מה החזון האומנותי ומימוש של שני הדברים האלה ביכולת פיתוח טכנית מרשימה. Hollow Knight יצא במקור בשנת 2017, אחת מהשנים הטובות והעמוסות ביותר של עולם הגיימינג אי פעם, ואני לא מתבייש להגיד שהוא עומד בשורה אחת עם הכותרים הטובים ביותר של אותה שנה. Hollow Knight הוא לא סתם משחק Metroidvania משובח. הוא לוקח את הז'אנר, מכניס בו חיים חדשים, וכמו דיק פוסברי בשנת 1968, נוסק לגבהים חדשים.