מלון מומבאי – פנינה קולנועית של טרור בן ימינו

למען האמת, רציתי לצפות בסרט "מלון מומבאי" בשל שם השחקן דב פאטל שהתנוסס על פלייר הסרט. דב פאטל כיכב ב"סארו: הדרך הביתה" ו"נער החידות ממומביי". שני סרטים מוצלחים מאוד ובלתי נשכחים שמתארים את הודו על שלל גווניה: יופיה הבולט והחיים שם מתחת לקו העוני בתנאים בסיסיים מאוד, אך גם בתחושת סיפוק ואושר. בסרט זה מדגישים לנו את הקושי של הודו להתמודד במצבי מלחמה, כשפוקד אותה טרור על ידי ג'יהאדים פקיסטנים.

הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו בנובמבר 2008 כאשר בוצעה סדרת פיגועי טרור ברחבי מומבאי שהותירה את העיר המאוכלסת ביותר בהודו בתוהו ובוהו מוחלט. במהלך שלושה ימים שלמים הטרוריסטים השתלטו על מלון הטאג׳ האגדי, אחד המלונות המפוארים בעולם, עם למעלה מ-500 אורחים ועובדים אשר נשארו לכודים בפנים ובסיוע העובדים בעלי הגבורה הנעלה הצליחו רבים להינצל. בביקורת זו אפרט על חווייתי מהסרט.

הודו כמפגש תרבותי

כפי שידוע, הודו היא אחת מהמדינות התיירותיות הבולטות ונופשים בה אנשים מכל קצוות העולם. הסרט מציג מגוון סוגים של אנשים כשלכל אחד מהם מנטליות שונה, תרבות אחרת ודת אחרת. בהדרגה מדויקת הסרט מכניס אותנו אל עולמם של הטרוריסטים שמבצעים את שורת הפיגועים ואת המניע שלהם לחסל את כל הכופרים שהרגו את האחים שלהם. שומעים קול מסתורי של אחד מהחברים שלהם שמנחה אותם כשהם שטים אל עבר הודו. הם מגיעים מחומשים עם רובים, רימוני יד וחומרי נפץ, ומתקיפים מספר יעדים בהודו והבולט בהם הוא המלון טאג' מאהל. ההדרגתיות במקרה זה נכונה מאוד לסרט, היא מעצימה את האירוע וגורמת לנו הצופים לחוש בטלטלה הנפשית של השוהים במלון ובעיר. אני חושבת שמזמן לא היה סרט בו נשארתי כל כך עירנית ודרוכה במהלכו.

אחרי הטרוריסטים, הסרט מפגיש אותנו לאט לאט עם אורחיו השונים של המלון ועובדיו: זוג אמריקאי עם תינוקת שעליה שמרה חברה של האמא של התינוקת, איש רוסי בשנות החמישים לחייו ציני ועשיר שלחם בצבא הסובייטי ועובד המלון העני מאוד (בגילומו של דב פאטל) שנשוי עם ילד משלו, שבהתחלה זוכה ללגלוג מצד מנהל המלון אך בהמשך מתגלה כהגיבור הראשי של הסרט ומקבל את ההערכה לה הוא ראוי. עובד המלון הפשוט מגלה תושייה ואומץ רבים וגורר אחריו עובדים נוספים וביחד הם ללא כל תמורה וכשניתנת להם ההזדמנות לברוח העובדים מחליטים לסכן את חייהם על מנת להציל את חיי האורחים במלון- כפי שנאמר בסרט "האורח הוא אלוהים".

מלון מומביי- סיפור אנושי לכל דבר

לאור הטרור שהתפשט במפתיע במומבאי ובמלון המהודר והמוכר טאג' מאהל נחשפו אלינו ניצנים על האנושיות עצמה. לא נתפס כיצד אנשים מסכנים את חייהם למען אחרים מרצונם החופשי, איך אנשים מתחברים אחד לשני במהרה ואיך נראה "מפגש תרבויות" ברגעי השיא שלו. הסרט היה מלווה גם בהומור שמאפשר לנו להתחבר לדמויות שבסרט ולהבין את המניעים שלהם. דמות האיש הרוסי הייתה משעשעת אך דווקא היו לא מעט רגעים הומוריסטיים על הטרוריסטים עצמם. עובדה מעט מפתיעה בהתחשב שהם נערים בעצמם שנקלעו לחיים קשים ולאמונה בוערת ומסוכנת שגדלו בה. לאט לאט מבלי שאנחנו שמים לב הסרט גורם לנו להיכנס לנעליים של כל הדמויות, אם כי לא רק להזדהות איתן. אבל אלא גם להתרגש איתן, להתפעל איתן ולחיות את הטרור איתן וזהו דבר שלא בא לידי ביטוי בכל סרט.

דב פאטל שוב לא מאכזב וביחד עם יתר השחקנים הם נותנים משחק עוצר נשימה שמרתק אותך לכיסא, הסרט מחשמל והמתח גבוה לאורך כל הסרט. הבימוי והתסריט גם נעשו ברמה מאוד גבוהה ומאפשרים לקהל לחוות את קשת הרגשות מנקודות מבט שונות .יש פיגועים שלא מוזכרים במלואם אלא בקצרה כשמראים את מהדורת החדשות בהודו ובעולם כגון הפיגוע בבית חב"ד אבל זה לא מצליח לגרוע מהסרט עצמו כי מובהק שההתמקדות חלה במלון טאג' מאהל ובאסון הכלל עולמי.

לסיום, "מלון מומבאי" הוא סרט מרגש, מותח ומרשים בכל קנה מידה. הסרט בוחן את האנושות במצוקתה וממחיש את האסון בצורה מדויקת להפליא ומנקודות מבט שונות. הסרט קצבי וממשיך להשתפר ולעניין עד סופו ויהדהד בראשכם זמן מה לאחר שתצאו ממנו. ללא ספק סרט עוצמתי ובלתי נשכח.