"זה" סופו של כל בלון – ביקורת הסרט "זה: חלק 2" | It: Chapter 2

פניוויז הליצן המרקד חוזר ביחד עם ההמשך "זה: חלק 2" שמנסה לשחזר את ההצלחה של קודמו

"זה: חלק 2" (It: Chapter 2 בלעז) הוא אחד מסרטי ההמשך הבודדים להם חיכיתי בקוצר רוח. גם מכיוון שהוא לא סרט המשך מיותר אלא עיבוד לחצי השני של רומן האימה הענקי של סטיבן קינג וגם משום שנהנתי מאוד מהסרט הראשון (את הביקורת שלי עליו תוכלו לקרוא בקישור כאן). התרחשותו של הסרט הראשון בשנות ה-80 במקום בשנות ה-50 המרוחקות יותר (כמו ברומן) גרמה לי להזדהות איתו מאוד. שחקני הילדים היו טובים במיוחד, ביל סקארסגארד כמעט הפיל אותי מהכיסא בתור פניוויז הליצן, והיו גם כמה קטעים מפחידים במיוחד (למשל הקטע בו פניוויז יוצא מהמסך לחיים האמיתיים בגרסה גדולה יותר שלו ותוקף את הילדים). סרט ההמשך, על אף איכויותיו השונות, מנופח יתר על המידה ולא מצליח לשחזר את ההצלחה של קודמו.

אורכו של הסרט הוא כמעט שלוש שעות, ולא הבנתי כמה ארוך הוא עד שמצאתי את עצמי מסתכל על השעון שלי באולם הקולנוע. אני מבין שהיוצרים רצו לחלוק כבוד לעבודתו של קינג, ולכן ניסו להכניס לסרט כמה שיותר מהחומר המקורי, אבל זה פשוט הפך אותו לעמוס מדי. בגלל הניסיון לדחוף את כל מה שנשאר מהספר לתוך הסרט, לא נשאר הרבה זמן להרכב השחקנים להתחבר על גבי המסך כמו שקרה בסרט הראשון.

בסרט ההמשך היוצרים ליהקו שחקנים מהשורה הראשונה. השחקנים הבוגרים, לרוב, מדייקים בגילום של חברי מועדון המפסידנים, הן במבט והן בגינונים. ביל היידר בתפקיד ריצ'י הוא החלק הטוב ביותר בסרט, והריבים בינו לבין ג'יימס רנסון (השחקן שמגלם את אדי) ממש מזכירים לי את הכימיה במשחק של פין וולפהרד וג'ק דילן גראזר (השחקנים שגילמו את הדמויות האלה בסרט הראשון). ג'יי ראיין, שמגלם את בן, עושה גם הוא עבודה טובה מאוד, יכולתי להישבע שהוא קרוב משפחה של ג'רמי ריי טיילור ששיחק אותו בסרט הראשון. למרות שג'יי נראה טוב, הוא עדיין מתקשר היטב עם חוסר הביטחון והפגיעות של בן, כאילו יש עדיין ילד שמן שלכוד בתוכו.

הליהוק של שני השחקנים הבולטים יותר בצוות, ג'יימס מקאבוי וג'סיקה צ'סטיין, מרגיש קצת מפוספס. מקאבוי מגניב מכדי להיות ביל, ואילו צ'סטיין נותנת הופעה ריקה מתוכן בתור בוורלי. צ'סטיין תמיד שיחקה דמויות של נשים חזקות וקשוחות (מאיה ב-"כוננות עם שחר" וליז סלואן ב-"מיס סלואן"), את דמותה של בוורלי כנראה קשה לה יותר לתפוס. זה לא שבוורלי לא קשוחה, היא כן, אבל יש לה לא מעט פגיעות מהעבר ומההווה איתן היא צריכה להתמודד.

בסרט הקודם, דמותו של מייק הנלון (שמגולם בסרט הזה על ידי אייזיאה מוסטפה) הייתה פחות מפותחת בהשוואה לשאר הדמויות, והבעיה הזאת ממשיכה לרדוף גם את סרט ההמשך. הסרט לא מצליח לענות על הרבה מאוד שאלות. מדוע מייק נשאר בדרי במשך 27 שנים? מדוע הוא ההיסטוריון/חוקר של הקבוצה בספר? זה לא היה כך בסרט הראשון, היוצרים נתנו את התפקיד הזה לבן במקום זאת, כך שזה מרגיש מוזר לקבל את השינוי הזה בסרט ההמשך (אני יודע שזה גם המצב ברומן אך עיבודים קולנועיים מאפשרים תיקון טעויות שקרו בספרות). שאר חברי הקבוצה יוצאים למסע אל העבר, ומקבלים את ההזדמנות להתעמת עם הטראומות המודחקות שלהם. כל מה שמייק מקבל הוא התייחסויות קצרות לשריפה שהרגה את הוריו וגישה לחומרים מעוררי הזיות.

החבורה כאמור נפרדת במשך חלק גדול מהסרט. המעברים בין הסצנות האלה עשויים טוב, ומחברים כל העת את מועדון המפסידנים ואת סיפוריהם גם כשהם הולכים בשבילים נפרדים. אהבתי במיוחד את המעבר בין סצנת האמבטיה של סטנלי לרגע שבו בוורלי שוכבת במיטתה.

למרבה הצער פניוויז עדין מדי הפעם. סקארסגארד טוב מאוד בסצנות האישיות, בהן הוא נמצא רק עם דמות נוספת אחת, אם כי מאמציו לא מורגשים באותה מידה כשהוא מתמודד עם גיבורי הסרט ביחד, הוא פשוט לא נראה מאיים ומפחיד בסצנות האלה. גם עמיתיו, היצורים האחרים אליהם "זה" מתחפש, לא מפחידים כמו בסרט הקודם. האם זה נועד לשקף את תהליך ההתבגרות, בו השדים שרדפו אותך פעם כבר לא מקבלים אחיזה כל כך הדוקה על חייך? אולי, אבל זה מדלל את יסוד האימה של הסרט, שהוא הנקודה העיקרית שלו. אם כבר מדברים על עמיתים מפחידים, הופעתו המחודשת של הנרי באוורס מרגישה מיותרת לחלוטין. כבחירה ספרותית זה הגיוני, מכיוון שקינג רצה להדגיש כיצד כולנו מגיבים להתעללות וטראומה אחרת שנים אחרי שהיא התרחשה. יש המנסים לדכא אותה ולהמשיך הלאה, אחרים אף פעם לא מסוגלים, ויש גם כאלה שמתמודדים איתה. בסרט הנוכחות שלו מוסיפה נפח מיותר לסיפור, ודמותו המגוחכת גורמת יותר מדי פעמים לאובדן המתח במקום להיווצרותו.

הקצב של הסיפור פשוט לא טוב והסרט התחיל לאבד את תשומת ליבי כאשר הוא התקרב לסופו. נקודת השיא של הסרט, הקרב הגדול עם פניוויז, מאכזבת במיוחד, והסיום לא מספק את הסחורה. לסרט בדומה לספר יש גם כמה היבטים מטא-נרטיביים. ביל הוא עכשיו סופר (ממש כמו סטיבן קינג). המעריצים אוהבים את הספרים שלו אבל שונאים את הסוף שלהם כי הם לא טובים ומשאירים דברים פתוחים (הם גם כל הזמן טורחים להזכיר לו את זה). חוסר היכולת של ביל לסיים את הספרים שלו בצורה בהירה וחיובית משקפת את חוסר היכולת שלו להשלים עם סופו של ג'ורגי אחיו הצעיר, שמצא את מותו בידיו של פניוויז. ההיבטים המטא-נרטיביים האלה נמצאים בסרט כדי להטרים את סופו, הם אומרים לנו בבירור כיצד הוא יסתיים. יוצרי הסרט אומרים לנו שהם שיפרו את הסוף, ומעניין יהיה לראות אם מעריצי הספר מסכימים עם הקביעה הזו. יחד עם זאת, חלק גדול מההתייחסויות ליקום של סטיבן קינג שנמצאות בסרט מיותרות לחלוטין, אינן מוסיפות דבר לסיפור ונמצאות שם בעיקר כדי לספק את המעריצים.

בסופו של דבר, "זה: חלק 2" הוא סרט שהיה לו פוטנציאל גדול להיות משהו נהדר, אך במקום זאת הוא סרט סביר בלבד. הוא תמיד ישאר בצלו הסרט הראשון, המוצלח בהרבה וחבל.