סיפור רפאים לונדוני – ביקורת לסרט "אתמול בלילה בסוהו"

אדגר רייט נכנס עמוק אל תוך ז'אנר המתח ולא לגמרי יוצא מהצד השני אחרי "אתמול בלילה בסוהו"

מאז שהחלטתי לבקר סרטים וטלוויזיה, מצאתי את עצמי פעם אחר פעם בוחר לעצמי את האהובים שלי. הסרטים האהובים עליי, השחקנים האהובים עליי והבמאים האהובים עליי, ובזמן ששתי הרשימות הראשונות שציינתי נעות ומשתנות כל הזמן, רשימת הבמאים נשארה איתנה עם אותם 3, כריסטופר נולאן, רוברט זמקיס ואדגר רייט, אותם בחרתי בגלל אהבתי לסגנון שלהם והסרטים הנהדרים שלהם שנהפכו לחלק מהסרטים האהובים עליי לאורך השנים.

אבל תמיד מגיע רגע שבו למרות הערצה שלכם לבמאי מסוים, אתם מבינים שלא כל מה שהם עושים הוא מדהים וגם הם מסוגלים לפשל ולאכזב, וזה מה שקרה עבורי עם אדגר רייט וסרטו החדש, "אתמול בלילה בסוהו", שם אותו בחר תודות לקוונטין טרנטינו (תעמידו פני מופתעים).

הסרט פותח במהירות עם הכוכבת הצעירה שלנו אלואיז, אותה מגלמת תומאסין מקנזי ("ג'וג'ו ראביט") כשהיא מתקבלת ללימודי עיצוב אופנה בלונדון ועל הדרך אנחנו מגלים שהיא מסוגלת לראות את אמא שלה שנפטרה ושיש לה תחושות לגבי העתיד, במילים אחרות, יש לה כוחות על טבעיים. 

אחרי שהיא מגיעה ללונדון ומגלה שהיא תקועה במעונות עם בנות קלישאות מגעילות עם דיאלוג רע, שאי אפשר לדעת אם אדגר רייט צוחק על צעירים או חושב שהם ככה אשכרה מדברים, היא עוברת לדירה להשכיר בלב שכונת סוהו בבית מיושן. שם היא בלילה הראשון עושה את המעבר אל תוך העבר, אל תוך גופה של סנדי, אותה מגלמת אניה-טיילור ג'וי ("גמביט המלכה"), זמרת מתחילה בסצנת הלילה של סוהו בשנות השישים, ואהבתה של אלואיז לתקופה רק גוברת, מה שנותן לה להתחזק ולהשתפר מול החיים הנועזים בלונדון.

אבל מאוד מהר (אפילו יותר מדי מהר לטעמי) האפלה מתגברת והיא מגלה שהעבר לא נוצץ ומרגש כמו שהיא חשבה, בעיקר כשהוא לא עוזב אותך. סוג של ביקורת מעניינת על נוסטלגיה ש"אתמול בלילה בסוהו" לצערי הרב לא מתעמק בה. במקום זה, אנחנו מקבלים מותחן על טבעי אינטנסיבי מלא בהבהלות, טוויסטים מפתיעים וצפויים, והרבה חוסר עקביות.

"אתמול בלילה בסוהו" מתחיל סופר חזק ופשוט, ואפילו כולל חלק מההומור הזריז של רייט, אפילו עם חלק מהדיאלוג הטיפשי והגנרי ביותר שהבמאי הביא למסך עד כה. אבל מאוד מהר הסרט מאבד שליטה וחיבור לבסיס שלו והמציאות שהוא בנה, כמו אלואיז עצמה, ובמקום סרט מותח ורציף מהתחלה ועד הסוף, יש לנו בלאגן יפיפיה לעין שמועד ונופל לאורך כל הדרך.

הסרט עדיין מדהים ויזואלית עם צילומים מעולים כמצופה מרייט עם אפקטים ויזואלים יצירתיים באמצעות שימוש בכפילים ועריכה נהדרת, ופס הקול מצוין עם מוזיקות קלאסיות משנות ה-60 שמצליחות לקחת אותנו לעבר עם אלואיז. כמו כן, כל השחקנים נותנים הופעה מעולה (למרות חלק מהדיאלוג המוזר), בעיקר מאט סמית' ("דוקטור הו") בתור ג'ק המסתורי, דיאנה ריג בתור בעלת הדירה שחדה ומבדרת בדיוק כמו ב"משחקי הכס" ואנה טיילור-ג'וי שפשוט כובשת את המסך ולוקחת את כל תשומת הלב עם הנוכחות שלה, מה שצריך לקרות היות ואנחנו מתעניינים ביחד עם אלואיז במקרה שלה ורוצים לחוות את חייה.

אבל כל זה לא עוזר לסרט כשמדובר בתסריט לא עקבי ויציב, וכשיש מוטיב על טבעי והחוקים שלו לא עקביים או מוגדרים, כמו שרגע אחד אלואיז בגוף של סנדי ורגע אחר היא צופה בה מבחוץ. מה שגורם עם הזמן להבין שגם הטוויסטים של הסרט שכן הצליחו להפתיע, היו מפתיעים בגלל חוסר העקביות של הסיפור ולא בגלל כתיבה חכמה.

בזמן שזו הפעם הראשונה המלאה שרייט נכנס עמוק אל תוך ז'אנר המתח, זו לא הפעם הראשונה שהוא עסק עם אלמנטים על טבעיים- הזומבים היו טכנית אלמנט על טבעי ב"מת על המתים" ,אבל שם הוא נצמד יותר לחוקי הזומבים של ג'ורג' רומרו, ואחד הסרטים האהובים עליי "סקוט פילגרים נגד העולם" גם כלל הרבה על טבעי עם חוסר עקביות מבחינת כוחות ולוגיקה אבל טירוף זה עבד לטובת הסרט כי כל שינוי תחת העובדה שמדובר בסרט קומיקס/משחק וידאו מצחיק מנותק מהמציאות. פה יש גם ניתוק מסוים מהמציאות אבל הוא של דמות אחת בלבד וזה כל הזמן משתנה ממה שהגדירו אותו עבורנו בעבר ועובד לרעת המתח שהסרט בונה.

אפשר לשייך את זה במידה מסוימת להחמרה במצבה של אלואיז ואפילו מתחבר למה שאמא שלה עברה, עם אופציה מעניינת של חוסר יציבות נפשית, אבל הסרט לא מתמקד בזה יותר מדי וזה עדיין דורש מאיתנו להתעלם מהרבה עקביות וחוקיות והרבה הגיון שהסרט בנה עד כה, מה שגורם לכל הסרט להראות בסופו כמו טירוף אמוציונלי של רייט שהחליט לפלוט על גבי המסך לפי איך שהרגיש באותו הרגע כשכתב, וגם הצילום והסאונד המעולים שלו לא יכולים להסתיר את זה.

סיכום

אם תשקיעו בזה מחשבה, זה מאוד נדיר למצוא במאי שתמיד עושה יצירות מופת. גם הבמאים האהובים שלכם יותר מפעם אחת ככל הנראה פשלו בעיניכם עם סרט שהשאיר לכם טעם מר בפה, אבל בסופו של יום, זה לא מבטל לכם את ההערכה שצברתם עבורם במשך השנים ועדיין תצליחו לראות את כשרונם גם בכשלון.

ככה הצלחתי לראות את הצילום והאפקטים העוצרי נשימה, פס הקול המדהים והמשחק הנהדר מצוות השחקנים המוכשר של "אתמול בלילה סוהו", אבל כל אלמנטים אלו לא מצליחים להציל סרט מתח שבנוי על תסריט שנע מהר מדי, בצורה לא מפוקסת ולא עקבית ומתרסק לקראת קו הסיום. מה שאומר, עבורי לפחות, שבשונה משאר סרטיו של רייט, אני לא אחזור לערב נוסף בסוהו.