גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
אחרי שקראתי את הביקורת של יונדב על העונה השניה של Luke Cage וחשכו עיני. הנה הביקורת השניה באתר, והנכונה עובדתית להופעת הסולו השניה של הגיבור של הארלם.
את יונדב אני מכיר כבר יותר מעשור. אנחנו חברים טובים מאוד, מתקשרים על בסיס כמעט יומי. הוא זה שהביא אותי לכתוב פה באתר על הדברים שאנחנו אוהבים ושעל רובם אנחנו מסכימים – הסרטים של DC הם בזבוז זמן ועוול לחומר המקור, הקונסולות של Nintendo הן באופן קבוע הדבר הכי משמח בשוק הגיימינג והדפסת קומיקס זה השימוש הטוב ביותר שאפשר לעשות עם נייר. לכן כל כך הפתיע אותי לקרוא את הביקורת שלו לעונה השניה (ובמידה לא מבוטלת לעונה הראשונה) של Luke Cage. זאת אומרת, לא באמת הופתעתי כי אני מכיר את יונדב ודיברנו לא מעט על העונה הראשונה של הסדרה. ובכל זאת, עדיין הייתי מופתע מהביקורת המשתפכת והמהללת שהוא נתן לחלק השני בעלילותיו של קארל לוקאס. החלטתי שזה הזמן לעשות את הדבר החברי והנכון מוסרית ולסתום לו את הפה אחת ולתמיד. רק שאני הולך לרמות (קצת) ולהשתמש בנשק יום הדין של הביקורות – ספוילרים.
אז הנה האזהרה שלכם – ספויילרים! אינסוף ספויילרים! כל הספויילרים! לעונה הראשונה של Luke Cage, לעונה השניה שלו, לסדרה The Defenders ובאופן כללי לכל סדרות Marvel-Netflix. לא ראיתם? אל תקראו אם אתם רוצים לא לדעת טוויסטים בעלילה או כל דבר אחר. ראיתם? פנטסטי. בואו לקרוא את דעתי הנכונה והצודקת.
מה שאני אעשה זה פשוט מאוד. אני אתייחס אחת-אחת לנקודות שיונדב העלה ואזרוק אותן מהחלון. אחרי זה אוסיף את הדרך שבה אני ראיתי את העונה הזו ואת הסדרה בכלל, רק כדי שלא יגידו כמו יונדב – הייטרז גונה הייט. הייתי ממליץ לכם לקרוא את הביקורת שלו לפני שאתם ממשיכים פה כדי להבין על מה אני מדבר ומה קרה (באופן כללי) בעונה הזאת. מוכנים? נתחיל.
הנקודה הראשונה אליה התייחס יונדב היא מה שמכונה "קללת 13 הפרקים" לפיה הסדרות של Marvel-Netflix ארוכות מדי ולא מצליחות להביא מספיק תוכן לכמות זמן השידור שלהן. לטענתו Luke Cage הצליח להתגבר על הבעיה הזאת בפעם הראשונה. קודם כל זאת שטות גמורה. העונה הראשונה של Daredevil, שתי העונות של Jessica Jones והסדרה של The Punisher ניצלו כל שניה שהייתה להם באופן נהדר. דבר שני, לא חסרים פרקים של העונה החדשה של Luke Cage שהיו פילר למהדרין. במקרה הטוב הזמן נוצל כדי ליצור אינטראקציה מלאכותית בין דמויות שלא באמת צריכות לדבר אחת עם השניה. במקרה הרע ראינו על המסך דברים שכבר היו מקודם, עימותים ושיחות שכבר מוצו מוקדם יותר בעונה (או בעונה הראשונה) ושלחזור עליהם לא באמת היה צורך. קחו למשל את פרק 12 בו בושמאסטר מסתער על המועדון של מריה דילארד-סטוקס במטרה להרוג אותה. למה היינו צריכים את זה? הרי בושמאסטר כבר הובס על ידי לוק כמה פרקים קודם לכן, כשהוא היה בשיא כוחו ואחרי שהשתלט על האימפריה של מריה. למה הוא צריך להתעמת איתם שוב? הוא יצא בשן ועין מהפעם הקודמת וסיים באותה נקודה גם הפעם. לא הייתה לזה שום השפעה על שאר הקונפליקטים של שאר הדמויות, העלילה לא זזה לשום מקום וזה מרח את הדמות של בושמאסטר קצת מעבר לשיא אליו הוא הגיע.
הדבר נכון גם לעימותים החוזרים ונשנים של לוק עצמו עם אביו, המפוזרים באופן ספורדי לאורך כל העונה. אני לא יודע מה ההשפעה של פטירתו של רג' אי. קאת'י (Reg E. Cathy) על הדרך שבה הוא הופיע בסדרה אבל הקשת העליתית שמחברת בין דמותו לזאת של לוק הייתה יותר לולאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
אולי השיא של הבעייתיות הזאת היה בסיפור הכפול של ילדותו של בושמאסטר. בפעם הראשונה שאנחנו שומעים על העבר הטראגי שלו והסיבה לכך שהוא מחפש לנקום במשפחת סטוקס הייתה בזמן שהוא הצית את הבית של מריה דילארד. הוא מספר בהרבה כאב על מה שעשו לו, ומחזק בכך את הסצנה ומבהיר ברגע השיא של הדמות שלו מי הוא ומה הוא מחפש. הבעיה היא שכמה פרקים אחר כך אנחנו רואים את הסיפור הזה שוב, הפעם בפלאשבקים מפורטים הרבה יותר. למה זה היה נצרך? זאת חזרה מיותרת שרק מחלישה את הסיפור הראשון ששמענו, ומורידה מערך הדמות של בושמאסטר.
גם המעבר בין 13 הפרקים היה מאוד לא אחיד. לא פעם ולא פעמיים פרק מסויים נגמר במתח גדול או בגילוי מפתיע רק כדי להתפוגג תוך שניות בתחילת הפרק שאחרי. אני לא חושב שיש דרך טובה יותר להראות את זה מאשר הקרב השני בין לוק ובושמאסטר שנערך על הגשר והסתיים בכך שבושמאסטר (בעזרת אבקה שהופיעה בפעם הראשונה בנקודה הזאת בסדרה – עוד נקודת חולשה) מטביע את לוק. לכאורה מדובר ברגע משמעותי – איך לוק יחלץ מהצרה? מה הנזק שיגרם לו? איך הוא יתגבר על השיתוק שאחז בו? התשובות לכל זה בפרק הבא! הבעיה היא שהסדרה יצאה, כמו כל סדרות Netflix, בבת אחת. בניגוד לסדרות רגילות בהן הקהל מתבשל שבוע במתח בין פרק לפרק, פורמט הבינג' נתן לצופים פשוט ללחוץ על כפתור ולראות מה התרחש. הפתרון למשבר? לוק חזק, אז הוא כבר לא משותק כי… ככה. והוא שוחה החוצה, קצת רטוב, וממשיך הלאה בהרפתקאותיו. זה קרה עוד לפני כן בעונה כשלוק קיבל זעזוע מוח כתוצאה ממכות שחטף – הייתה השפעה קלה למשך חצי פרק ואז באורך פלא זה פשוט עבר. למה למצוא פתרון עלילתי מורכב כשאפשר פשוט להתעלם מהבעיה?
נקסט! יונדב העלה את הנקודה שבעונה הראשונה היה חילוף מפתיע בין קורנל "קוטון-מאות'" סטוקס ובין הנבל דיימונדבאק, ושהפעם הטוויסט הזה, שהיה בהחלט בעייתי, לא נמצא. אחלה. לא עשו עוד פעם שטות. זה לא פותר את הבעיה הגדולה שיצר החילוף ההוא – מחסור בדמות נבל כריזמטית. מהרשלה עלי (Mahershala Ali), שגילם את סטוקס בחצי העונה הראשונה, הוא שחקן כריזמטי ומעניין. כל רגע שלו על המסך קיבל אוטומטית תוספת עניין רק בגלל הדרך שבה הוא התנהל. המוות המפתיע שלו השאיר חור ענקי במרכז הסדרה, והעובדה שהוא הוחלף על ידי דיימונדבאק ממש לא עזרה (עוד רגע מילה גם עליו). גם בעונה הזאת הנבלים העיקריים לא הצליחו לכנס לנעליו של עלי. מריה דילארד-סטוקס והרנן "שיידס" אלברס הם חביבים אבל לא קרובים להיות המגנט שהיה קוטון-מאות'. בושמאסטר מעניין, ומוסטפה שאקיר (Mustafa Shakir) שמגלם אותו עושה עבודה טובה, אבל בסופו של דבר הדמות מתבזבזת על רגעים שחוזרים על עצמם, כמו שהסברתי קודם.
לפני שנמשיך, זה אולי הזמן גם להיזכר בדיימונדבאק של העונה הקדמת. כמו שכבר אמרתי יונדב כתב בעניינו ש"הייטרז גונה הייט" ואני די בטוח שאני יודע למי הוא התכוון בזה (אלי. הוא התכוון אלי). הבעיה שלי עם דיימונבאק מגיעה משלוש זוויות שונות. הראשונה וההכי פחות לגיטימית היא שהוא תופס את המקום שבו קוטון-מאות' היה, ושהוא פשוט לא טוב כמו קודמו בתפקיד. זה קצת ילדותי, אבל זה המצב. הנקודה השניה היא יכולת המשחק של אריק לאריי הארווי (Erik LaRay Harvey) שפשוט עושה הצגה מוגזמת ולא ריאליסטית, שנמצאת במקום אחר לחלוטין משאר הדמויות. הוא לא אמין ולא מתחבר עם האווירה הכללית של הסדרה ולכן מרגיש תלוש. הסיבה השלישית והחשובה מכולן היא הניתוק העלילתי שלו. עד השלב שבו הוא הופיע בסדרה, דיימונדבאק היה איש צללים, גאון טקטי שמשתמש בשליחים לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילו. הפחד ממנו היה ברור, בעיקר בגלל שהוא היה גורם לא ידוע. אבל מרגע שהוא הופיע, הוא פתאום לוקח את הכל לידיים שלו. במקום להשתמש בפושעים פשוטים לעשות את רצונו, הוא קופץ לחזית והורס את כל המיסתורין והאווירה המלחיצה שהוא בנה במשך חצי עונה. הניגוד הזה בין המפלצת שבארון שהייתה בחלק הראשון לבין הדמות הבומבסטית והמוגזמת של החצי השני פשוט השאירה אותו ריק מתוכן.
הנקודה הבאה אליה התייחס יונדב היא התמה של העונה. בזה הוא צדק. העונה הראשונה הייתה לגבי המחסור בדמות אב והעונה השניה היא לגבי חטאי האבות והמחיר שאותו משלם הדור הבא. זה אחלה, וזה רעיון מעניין והבעיה היחידה בו היא שבעונה 2 אין לתמה קשר ללוק. בושמאסטר ומריה דילארד-סטוקס רבים ביניהם בגלל הזוועות שההורים שלהם עשו. לוק בינתיים עושה שולם-שולם-לעולם עם אבא שלו ובזה נגמר העניין. גם מחליש את העונה הראשונה וגם מוציא את לוק החוצה מהנושא העיקרי של העונה החדשה.
דמויות האורח שקפצו לביקור במהלך העונה היו מאוד לא אחידות. נכון, דני ראנד – איירון פיסט – מגיע לפרק אחד בו הוא נותן את ההצגה הכי טובה של הדמות עד היום. הבעיה היא שהוא נעלם מסיבה לא ברורה. בתחילת פרק 10 הוא מכריז שלוק צריך עזרה והצרות שאיתן הוא מתמודד משפיעות על שניהם. לכאורה מדובר בהתחלה של Team-Up שיוביל לשילוב הקלאסי של הדמויות כמו בקומיקס. מעשית הוא פשוט מתפוגג בלי שאפילו יתנו לזה הצדקה של שורה בעלילה. שאר הדמויות שקופצות כמו קולין או פוגי נלסון גם מופיעות לכמה רגעים ואז… הן כבר לא שם. למה? לא באמת משנה לכותבים. העיקר שאפשר לסמן וי על משבצת ה"הופעות אורח".
סיום העונה משאיר טעם חמוץ-מתוק. גם בגלל הנקודה שבה השארנו את הדמויות שלנו, אבל עיקר בגלל הדרך שאותה הם עשו. המעבר של לוק ממעמד "הגיבור של הארלם" לראש ארגון פשע היה מאוד חד ומנוגד לרוב הלקחים והמסקנות שלוק למד במהלך העונה. זה היה שינוי כיוון כל כך מהיר שלקח לי כמה סצנות טובות כדי להבין שזה באמת מה שהולך שם. מתי לוק החליט שהדרך להשיג שלום זה להפוך ליורש של קוטון-מאות'? לא ברור, אבל זאת עכשיו עובדה בשטח ואנחנו הצופים צריכים להתמודד. זה חבל, כי הרעיון על פניו מאוד מעניין וטוב עם הרבה פוטנציאל עתידי, רק הדרך אליו לא הייתה קשורה לתוצאה הסופית.
עד כאן הרסתי חברות ארוכת שנים עם בן אדם שיקר לליבי. מעכשיו והלאה אני אוסיף עוד כמה דברים משלי כדי להמשיך במגמה השלילית שהתחלתי.
דבר ראשון שמקלקל לי את Luke Cage זה רמת המשחק. מייק קולטר (Mike Colter) הוא לוק סבבה. הוא לא יזכה בפרסים על העבודה שלו, אבל הוא מספק את הסחורה. מריה דילארד-סטוקס שמגולמת על ידי אלפרה וודארד (Alfre Woodard) מעניינת, וההתדרדרות שלה למעמקי השיגעון מועברים יפה אבל לא קשורים מבחינת הטון לשאר השחקנים. "שיידס" אלברס (ת'או רוסי – Theo Rossi) הוא דמות של שטיק בודד שמיצה את עצמו די מהר והעונה בעיקר מתסכל. אבל השיא הוא בלי ספק מיסטי נייט. סימון מיסיק (Simone Missick) אומנם השתפרה משמעותית ברמת המשחק שלה מהעונה הראשונה אבל עדיין נראה שהיא מתאימה יותר להפקת מקור של כיתה ה בבית ספר עממי מאשר לסדרת טלוויזיה בפרופיל גבוה כמו Luke Cage. כל רגע שהיא על המסך נראה מאומץ ומוציא את הצופה מריכוז בזמן שהיא מדקלמת בצורה עצית ומעיקה טקסטים שלא נראה שהיא מתחברת או מבינה את המשמעות שלהם.
ואם העלנו את מיסטי, אולי כדאי להתייחס לבזבוז של הדמות שלה. בסוף סדרת The Defenders מיסטי מאבדת את יד ימין שלה בקרב. המהלך ברור ונועד לקרב את הדמות למקור הקומיקסי שלה בו יד לה יד ביונית. העונה השניה של Luke Cage נפתחת מעניין עם הרבה פוטנציאל לדמות של שוטרת קשוחה שמנסה להתמודד עם נכות. בהתחלה זה עובד נהדר עד שמיסטי מקבלת את היד החלופית שלה במתנה ומאז, תוך שלוש סצנות, הכל יופי-טופי אחלה-בחלה. לא עוד נכות, לא עוד השלכות מההקרבה שעשתה, מה שנשאר זה רק שידרוג לאגרוף הימני של מיסטי. חבל, כי היה פה הרבה עם מה לעבוד, אבל אולי המפיקים היו מודעים למגבלות יכולת המשחק של הכוכבת שלהם ובחרו לוותר על קו העלילה הזה.
אפשר כמובן למצוא עוד מלא דברים קטנים. העובדה שבאחת הסצנות שבהן הנבלים מנסים להיות מאיימים אפשר לראות ניצב מגחך ברקע, או חוסר התאמה מטופש בין שולחן שלוק לכאורה הרס לשבר שהוא מחזיק ביד שלו. אלה דוגמאות פצפונות, ניטפיקינג ברמה מגוחכת שלא אמורות להפריע לסדרה אבל בגלל שכל מה שהולך מסביב פשוט לא עובד הבעיות הקטנות קופצות קדימה וממשיכות לגרוע.
לדעתי הבעיה הגדולה ביותר של הסדרה היא חוסר היכולת לבחור מה היא רוצה להיות? האם מדובר בדרמת פשע איכותית כמו "הסמויה"? האם מדובר במסע אישי של גיבור מעונה? האם זה בכלל דו-קרב בין שתי דמויות מעניינות? כשמנסים ללכת על הכל בדרך כלל נשארים עם כלום ביד, וזה לגמרי מה שקרה לצערי עם העונה הזאת של Luke Cage.
רק כדי לא לצאת נגטיבי לחלוטין אני כן אגיד שלזכות הסדרה עומד פסקול מרשים. מדובר גם בהופעות שמבוצעות במהלך הפרקים וגם בפסקול עצמו שעושה מחווה ראויה והמון כבוד לסרטי הבלאקספלויטיישן והאווירה הג'אז-בלוזית הנהדרת שהייתה להם. הרבה כבוד לכל האמנים שהגיעו להופעות אורח ובעיקר למחלקת הסאונד שעשתה את העבודה הטובה ביותר מבין כל אלה שעבדו על הסדרה.
בסופו של יום Luke Cage היא סדרה מאכזבת. ההרגשה הכללית היא שמדובר באוסף של רעיונות שנזרקו אחד על השני בלי אחידות, בלי פיקוח ובלי הרבה אהבה והבנה של חומר המקור ומה שהוא אמור לייצג. זה ערבוב של הרבה דברים שפשוט לא מצליחים להתחבר יחד לכדי יצירה קוהרנטית וברורה, והצופה יוצא בסופו של דבר מופסד ועם הרגשה שהוא שרף 13 שעות מחייו על משהו שהיה צריך להיות הרבה יותר טוב. זאת לא הסדרה הכי גרועה של Marvel-Netflix עד היום (הזכות הזאת שמורה ל-Iron Fist) אבל זה בהחלט פרק לא מוצלח. אחרי שתי העונות האדירות של Punisher ו-Jessica Jones ציפיתי להמשך המגמה החיובית והתאכזבתי לגלות שמה שקיבלתי היה יצירה חלולה וריקה מתוכן.
