גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
סרטו התשיעי של הבמאי האגדי קוונטין טרנטינו "היו זמנים בהוליווד" הגיע למסך הגדול ואנחנו זכינו לראותו ב-IMAX
לא משנה אילו סרטים מוקרנים במהלך השנה, כשקוונטין טרנטינו משחרר סרט חדש, אנחנו יודעים שמצפה לנו חווית קולנוע יוצאת דופן משובר הקופות הרגיל. השאלה היא איך "היו זמנים בהוליווד" בהשוואה לסרטיו האחרים של הבמאי הנודע והאם הוא שווה את זמנכם? בואו נגלה.
"היו זמנים בהוליווד" מתחיל עם כוכבי הסרט שלנו- ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט שמגלמים את כוכב המערבונים ריק דולטון וכפיל הפעלולים שלו קליף בות', כשריק מגיע למשבר בקריירה שלו ומתבקש על ידי הסוכן שלו לסוע לאיטליה לככב במערבוני ספגטי, שדולטון מסרב בטענה שאף אחד לא אוהב מערבוני ספגטי והוא מחליט להשאר בהוליווד ולנסות להציל את הקריירה שלו דרך מערבוני הטלוויזיה, בינתיים אנחנו עוקבים אחרי עיסוקיהם ביום יום של קליף ושרון טייט (אותה מגלמת מרגו רובי) וזו פחות או יותר העלילה של הסרט עד חלקו האחרון שמוביל לאירועים של אוגוסט 1969 בהוליווד.
צופים שציפו לקבל סרט עלילתי בדומה ל"ג'אנגו: ללא מעצורים" ו"ממזרים חסרי כבוד", לא יקבלו את זה פה. בדומה לסרטו הפופולרי של טרנטינו שמתרחש גם בלוס אנג'לס, "ספרות זולה", "היו זמנים בהוליווד" הוא סרט שפחות נותן סיפור זורם ובמקום זה נותן לנו דמויות מאוד מעניינות במצבים מבדרים, כמו מספר סרטים מומצאים של דולטון שגורם לנו לרצות לראות את דיקפריו בכל הסרטים האלו וסצנה קורעת מצחוק בין דמותו של בראד פיט וברוס לי (מגולם בצורה מאוד מבדרת על ידי מייק מו), ולמרות שאין בסרט הזה שורות בלתי נשכחות כמו ב"ספרות זולה", אלו הדמויות הנהדרות האלו והשחקנים המדהימים ששומרים לנו את תשומת הלב.
בראד פיט בתור קליף הוא פשוט מגניב וכוכב הסרט, הוא מצליח איכשהו ללכוד את מהות הקשוח המגניב של שנות ה-60 שקיבלנו מכוכבים כמו קלינט איסטווד והדמות שלו כל כך קולית שאני הייתי בקלות שמח לראות סרט מלא בכיכובו. בנוסף, יש לו את רוב הדיאלוג הקורע מצחוק של הסרט. דיקפריו כמובן נהדר בתור ריק דולטון, הוא מצליח להביא כל כך הרבה מורכבות לתפקיד הזה של שחקן שחצן שמרגיש שהקריירה שלו מגיעה לסופה, שמנסה להשאר רלוונטי ולהשאיר את חותמו בתעשייה, הוא מצליח לתת הופעה מקסימה וקורעת מצחוק, ואני חושב שזה הסרט שבו הכי הרגשתי ממנו שהוא פשוט נהנה על המסך, בעיקר בסצנות שלקוחות מסרטים אחרים בהם כיכב. זה פשוט נראה שהוא וטרנטינו נהנו ונקרעו מצחוק במהלך כל ההפקה, ואין לי ספק שגם אשתו הטרייה, דניאלה פיק, נהנתה בגילומה של שחקנית איטלקית לקראת סופו של הסרט, שאני חייב לשבח אותה בכך שאפילו לא קלטתי שזו היא, ופיק נתנה הופעה נהדרת וקורעת מצחוק.
הדמות שאולי חלק ימצאו אותה קצת משעממת היא שרון טייט של מרגו רובי, אבל היא עושה את העבודה בללכוד את המתיקות והסקסיות של האישה שהייתה הטרגדיה הגדולה ביותר מרציחות מנסון, ואם כבר הזכרנו את רציחות מנסון, כדאי שאתייחס למרכיב ההיסטורי של הסרט- באוגוסט 1969 התבצעו רציחות של סלבריטאים בהוליווד בהוראת כת של צ'רלי מנסון וכפי ששמענו כבר, הסרט מתרחש בתקופה זו, אבל במקום שיהיה לנו סיפור שסובב סביב האירועים, הסרט טיפה מתעסק איתם ברקע ובסופו, אבל אני חייב להמליץ לצופים שרוצים להפיק את מירב המתח והעניין מהסרט להכנס לויקיפדיה ולקרוא על הרציחות, רק כך תצליחו לקבל את מלוא הרגש של הסרט. האירועים אינם פוקוס הסרט אבל הם עדיין מרכיב חשוב מזהותו.
אבל טרנטינו עדיין מצליח להביא לנו את הדברים הרגילים שציפינו מסרטיו, דמויות בלתי נשכחות, צילום מרהיב ומוזיקה נהדרת, ואפילו אפשר להרגיש אלמנטים מסוימים מכל סרטיו בסרט זה, כמו האהבה שלו למערבונים שהוצגה ב"ג'אנגו: ללא מעצורים". אז כמובן שאני ממליץ לראות את הסרט בבתי הקולנוע כל עוד יודעים למה לצפות, אבל לא ב-IMAX. אני לא חושב שהסרט באמת זקוק למסך ה-IMAX, בעיקר כי כל הסרט עם גבולות שחורים וזה הגיוני לראות סרט שנבלע בשנות השישים על מסך רגיל, רק תוודאו שיש מערכת סאונד Dolby באולם ולא תתחרטו על זה.
סיכום
"היו זמנים בהוליווד" הוא מכתב האהבה של טרנטינו לשנות ה-60 של הוליווד ואהבה זו עלולה טיפה להתיש עם זמן הריצה של הסרט. אבל תודות למשחק נהדר משני כוכבי הסרט, שיחזור מדהים של שנות ה-60 וצילום עוצר נשימה, "היו זמנים בהוליווד" מצליח לבלוט (כצפוי) מעל כל שאר הסרטים של השנה ולתת לנו חוויה קולנועית יוצאת דופן שתופסת מקום טוב בין תשעת הסרטים של הבמאי הנודע.
היו זמנים בהוליווד
ציון סופי - 8.8
8.8
מבדר
למרות שמרגיש אורך מדי, "היו זמנים בהוליווד" הוא מכתב אהבה נהדר של טרנטינו להוליווד של שנות ה-60 ועם סוף מצוין ושחקנים מדהימים, זה מאוד קל להמליץ על סרטו החדש.
