שתי אצבעות, אין ספור גופות – ביקורת המשחק One Finger Death Punch 2

כמה רחוק ניתן לקחת משחק מכות אשר נשלט על ידי שתי אצבעות בלבד? One Finger Death Punch 2 בוחן זאת לעומק

One Finger Death Punch 2. אני לא חושב שנתקלתי אי פעם בכותרת של משחק אשר מתמצתת בצורה טובה כל כך מה מהות המשחק ומה השחקן הולך לעשות בו. One Finger Death Punch 2 הוא משחק מכות. כל אחד שיסתכל עליו יוכל להגיד לכם את זה. אבל מי שישחק בו יוסיף שניתן להסתכל עליו גם כחצי משחק קצב, רק שבמקום תנועות ריקוד מנווטים את השחקן דרך בלט מחושב של הרס מקסימלי בתנועה הכי זורמת שניתן. נשמע מוזר? אין ספק. כאשר באתי לכתוב את הביקורת הזאת לא הייתי בטוח איך אני יכול להציג את הקצב שדרכו המשחק זורם. מוזיקה של הרס? ריקוד של מוות? לשים אצבע מדויקת עליו זה לא קל כפי שנראה. נתחיל בהתחלה.

המשחק הראשון שוחרר בשנת 2013 עבור ה-Xbox 360 וב-2014 הגיע גם למחשב האישי. הוא פותח על ידי חברת Silver Dollar Games אשר פיתחה גם את משחק ההמשך בו הביקורת הזאת עוסקת. הוא זכה להכרה בתור משחק מכות ייחודי אשר פשוט להבנה אבל מאתגר לשליטה מלאה, והפך להיות פופולרי למדי ברשת. משחק ההמשך מפתח את הרעיון הזה במספר דרכים, עם הוספה של שלבים שונים, מנגינות קצביות, והרבה מאוד אקשן.

גרפיקה

המשחק שומר על סגנון גרפי פשוט ביותר, כמעט הכי פשוט שאפשר, אבל מנצל אותו באופן מיטבי. סגנון "בובת המקלות" שלו מתבסס על דמויות פשוטות של מספר קווים מעטים לכל דמות, מה שמאפשר לו לעשות עם הדמויות האלו הרבה דברים מעניינים. דמויות עפות, נחתכות, נשברות, ומתעקמות כל הזמן, ברמה שיכולים לקרות כל כך הרבה דברים על המסך בו זמנית עד שיהיה לכם קשה לעקוב אחריהם. בנוסף לכך, הרקע מיד מתמלא באפקטים שונים בהתאם למוזיקה ולפעולות של השחקן, הכל מרגיש דינמי ומלא אנרגיה, ורק מעודד את השחקן להמשיך. המשחק גם יכול להיות אלים במיוחד עם נתזי דם וחלקי גוף אשר עפים, או עמודי שדרה שנשברים, אבל הוא תמיד עושה זאת במידה מתאימה של הומור אשר מתאימה לאווירה הכללית.

לצערי אבל, אין מגוון רחב של אפקטי רקע או אפקטים עבור הדמויות, מה שיכול להרגיש מאוד חזרתי כעבור זמן קצר. הם משתדלים על ידי כך שהם מוסיפים אפקטים נוספים ככל שהמשחק מתקדם ונפתחים סוגי שלבים שונים, ולמרות זאת אין מה להגיד שכעבור זמן יחסית קצר התחלתי לראות פשוט את אותם אפקטים, אותם רקעים, ואותם אנימציות שפשוט חוזרות על עצמן.

משחקיות

הבשר האמיתי ללא ספק פה זה המשחקיות. שתי אצבעות שלכם הן כל מה שאתם זקוקים לו כדי לנצח את המשחק, אבל זה לא פשוט כפי שזה נשמע. המשחק הוא משחק מכות בהגדרתו, אבל כפי שרשמתי בהתחלה הוא מכיל מאפיינים של משחק קצב. דמות  השחקן עומדת במרכז המסך כל הזמן, כאשר משני צדיה יש שני מדים על הקרקע, מד כחול ומד אדום. כאשר אויב נכנס אל השטח של אחד המדים, לחיצה אחת מהלחצן שמותאם למד תביס אותו במיידית. זה הבסיס של המשחק, וזה מה שעשיתי 100 אחוז מהזמן. יש תוספות לנוסחה הפשוטה הזאת, כמו אויבים חזקים יותר אשר או אויבים שמחליפים צדדים באמצע, אבל מרבית הזמן מכה אחת מספיקה כדי לגמור אויב אחד. כמויות האויבים שהשלבים הפילו עלי הן מטורפות לפעמים, כאשר זה מתחיל מ-30-40 לשלב ויכול להגיע עד ל-400. המשחק באמת בוחן כמה זמן יכולתי להישאר מרוכז וממוקד לחלוטין במה שקורה על המסך.

מעבר לשינויים באויבים, יש גם סוגי שלבים שונים שמשפיעים על המשחקיות, כמו שלבים עם נשקים שהורגים כל אויב במכה אחת, שלבים של התחמקות במקום הרג, או שלבים שבהם אסור לעשות טעויות. השלבים השונים מאפשרים לשחקן מידה מסוימת של שליטה בקצב ההתקדמות שלו ובחירה של איזה שלבים הוא מעדיף יותר לסיים, כיוון שאין צורך לסיים את כל השלבים על מנת להתקדם למפה הבאה. המשחק מכיל כמות מכובדת ביותר של שלבים, יותר מ-300. One Finger Death Punch 2 הוא משחק ממש ממכר, בין השאר מכיוון שבדרך כלל לקח לי פחות מחמש דקות לסיים שלב אחד, תמיד יש את ההרגשה הזאת של "רק עוד שלב אחד" ופתאום מצאתי את עצמי משחק עוד שעה שלמה.

בתחילת הביקורת דיברתי על הקצב של המשחק, וזה מופיע בצורה פשוטה. תמיד היה לי יותר מאויב אחד על המסך בזמן נתון, ובשלב מסוים התפתח אצלי חוש וצורת מחשבה אשר עזרה לי להביס אותם בדרך היעילה ביותר, בין אם זה בשימוש בנשקים שהם עצמם מחזיקים על מנת להגדיל את טווח הפגיעה שלי, או אפילו לחכות מעט על מנת שהם יתקרבו מספיק להביס מספר מהם ברצף. תחושת ההישג שהרגשתי מהצלחה בשלב היא ממכרת, ותמיד שאפתי לחזור חזרה לשלבים בהם נכשלתי לאחר שהשתפרתי על מנת לצלוח אותם בצורה טובה יותר.

אבל עם כמות כזאת של שלבים, חזרתיות מתחילה להופיע בשלב מסוים. המשחק מתחיל להרגיש מאוד "עוד מאותו הדבר" בשלבים שלו, בלי הרבה גיוון מעבר לסוג חדש של שלב שצץ כל כמה זמן, אשר עוזר, אבל לא מספיק. המשחק מאוד מהנה אל תבינו אותי לא נכון, הוא פשוט מאוד בסיסי בלי הרבה עומק מתחת לפני השטח או הרבה אפשרויות להשתפר בתור שחקן.

פסקול

One Finger Death Punch 2 מכיל מוזיקה קצבית אשר מתאימה לו כמו כפפה ליד. לאורך השלבים מוזיקת רוק או דאבסטפ עזרה להרים לי את האנרגיות ולהכניס אותי אל תוך המשחק והקצב, כאשר מצאתי את עצמי מרוכז וממש נשאב אל תוך המשחק, אפילו עם שלבים קצרים בצורה כזאת. המשחק לא מכיל מגוון רחב של מנגינות שונות, אבל אלו שקיימות בו מאוד מתאימות למה שקורה על המסך. הייתי שמח ליותר מנגינות, במיוחד עם מספר השלבים המטורף, אבל הן בהחלט עושות את העבודה.

לפני שאסכם את הביקורת ברצוני לתת לכם כמה עצות במידה ותרצו לשחק במשחק:

• אל תילחצו. נשמו עמוק והתמקדו לאט במה שקורה על המסך. נסו להתמודד רק אויב אחד בכל רגע נתון.
• אל תתפתו ללחוץ מהר על הכפתורים. המשחק יזהיר אתכם גם בהתחלה ובצדק. המשחק דורש יותר תזמון מאשר מהירות.
• השתמשו באפשרות לבחור אחד מתוך מספר שלבים, כך שתוכלו להתחיל לשחק בשלבים הנוחים יותר עבורכם.
• אתם לא חייבים לכוון לשלמות. גם אם עשיתם טעויות זה בסדר, אתם יכולים להמשיך לשלב הבא.
•  אל תחליפו בין צד לצד כל שנייה. התמקדו בצד אחד, הביסו את כל האויבים שם, ואז עברו לצד השני.
• עצה אחרונה. פשוט תיהנו. המשחק הזה מושלם לשחרור לחצים.

לסיכום, One Finger Death Punch 2 הוא משחק אשר יודע מה הוא רוצה להיות ועושה זאת בצורה מוצלחת. הוא סובל מחזרתיות שמתחילה להיות מורגשת כתוצאה ממספר השלבים הגבוה שלו וממחסור כללי בגיוון של סוגי שלבים, מוזיקה, ואנימציות, אבל עד אותה נקודה יש לו קסם ממכר שגרם לי לחזור אליו שוב ושוב ושוב. אם תמיד רציתם לדעת איך זה מרגיש להיות צבא קונג פו של איש אחד, זהו המשחק עבורכם.