למות על זה – ביקורת המשחק Oninaki

Oninaki הוא לא המשחק התפקידים הכי גדול שיצא תחת Square Enix, ויכול להיות שעוד השקעה הייתה משפרת אותו, אבל עדיין מדובר בפנינה ייחודית

Oninaki הוא משחק התפקידים ופעולה מבית Square Enix, על השחקנים לבחור רוחות מלוות שונות מתוך המגוון שמוצע במהלך המשחק ובעזרתם להילחם ולטהר רוחות מושחתות שמסתובבות בעולם הזה ומעבר לרעלה – בין העולם הזה לעולם הבא. המשחק מתמודד עם אותה שאלה עיצובית שמשחקי פוקימון מתמודדים עימה. תנסו לחזור למשחק הפוקימון האחרון בו שיחקתם, אתם כבר שעות ואז אתם תופסים פוקימון חדש ומבטיח. הוא יותר חלש כרגע מהפוקימונים שאימנתם עד עכשיו, למה לכם להחליף אותם? אפשרות אחת היא כי אתם מנסים להיות להיות גיבורים, הכי שבעולם, ולמלא את הפוקידקס שלכם ועבור זה אתם צריכים לאמן פוקימון ולחרוש את המשחק בקרבות מול פוקימונים חלשים עוד יותר. יש לא מעט שחקנים שפשוט נשארים עם שישה מוקדמת שלהם ומתעלמים מפוקימונים חדשים. יש כתב אחד באתר זה שפשוט משתמש רק בפוקימון ההתחלתי שלו. אז איך Oninaki מתמודד עם השאלה הזו?

כל אחת מהרוחות המלוות שאפשר לבחור מהם משחק אחרת. בניגוד למשחקי פוקימון, בהם לכל מפלצת יש יכולות מיוחדות אבל המשחקיות נשארת אותו הדבר, כאן שינוי של הקבוצה יכול לשנות את איך שאנחנו משחקים. ככל שמשחקים עם רוח מלווה יותר, כך נקבל יותר אבנים ייחודיות אל אותה הרוח שפותחות יכולות חדשות עבור אותה רוח. היכולות החדשות יכולות להיות מתקפות חדשות, בונוסים לרוח ולשאר הקבוצה ואפילו קיצור זמן ההמתנה להחלפה בין הרוחות. המבנה הזה של המשחק מעודד את השחקנים לשחק ברוחות חדשות ולחפש עוד אויבים להילחם בהם כדי להעלות את הרמה של הרוח החדשה שהצטרפה לצוות. הרי בואו נודה על האמת, אני לא באמת יכול להתעלם מהעובדה שהרוח החדשה שפגשתי הוא זאב/כלב רוחני ענק שהדמות שלי רוכבת עליה לקרב, נכון? בכל שלב יש לשחקן עד ארבע רוחות שמלוות אותו והוא יכול להחליף ביניהן בקלות, אבל כדי לשנות את הרכב הרוחות או להעלות אותם ברמה ולהוסיף להן יכולות חדשות יש צורך להגיע לנקודות מסוימות במפה בהן אפשר לבצע שינויים ושדרוגים לרוחות ולכלי הנשק.

אבל למה אנחנו בכלל מזמנים רוחות ונלחמים באחרות? השחקנים נכנסים לנעליו של קאגאצ'י, חבר במסדר שדואג להקל על המעבר של המתים לחיים הבאים שלהם. בעולם המשחק בני האנוש לא יודעים מה קורה לאחר המוות אבל הם יודעים מה קורה קצת לאחר המוות. לרוחות המתים לוקח זמן לעבור לשלב הבא (שהוא כנראה גלגול מחדש לטענת המסדר) ואחד מהדברים שמעכבים אותם הוא העצב של הקרובים והאוהבים שלהם בעולם החיים. וככה כבר בתחילת המשחק אנו רואים את קאגאצ'י בתור ילד מקבל עצה/דחיפה לא להתאבל על ההורים שלו כי זה יפריע להם להמשיך הלאה. אולי בגלל זה הדמות הראשית היא פשוט בן אדם שנע על הספקטרום בין מעצבן לבלתי נסבל ופוגעני. אבל רגע, אם זה לא מספיק נוראי עבורכם במשימה הראשונה במשחק קאגאצ'י יהרוג שני הורים כדי שיצטרפו לבנם הקטן שמת. מה? זה לא עונש, אגב. להפך, פושעים רציניים נכלאים ונמנעת מהם האפשרות הרחומה של מוות. שוב. מה? אז אם הנושא הזה לא נעים עבורכם כדאי לדלג על המשחק הזה, אבל אם זו לא בעיה אני די בטוח שלא שיחקתם במשחק עם סיפור כזה אי פעם.

הגרפיקה של המשחק היא אחת מנקודות החולשה של המשחק, לא שמדובר במשחק מכוער, אבל הסגנון האמנותי ממש לא מתאים למשחק עצמו. תקראו את הפסקה הקודמת המדברת על העלילה והתמה של המשחק ותחשבו איזה סגנון אומנותי מתאים למשחק. אני לא יודע מה אתם חשבתם אבל בטח לא חשבתם על סגנון צ'יבי (דמויות ילדותיות ועגלגלות למי שלא מכיר). המשחק מאוד מושקע מבחינה טכנית אבל לא באמת מתחרה במשחקי AAA גדולים בסגנון God of War או Control שיצא החודש. אני מבין את הצורך לבחור בסגנון אמנותי אחר כדי להקל על פיתוח המשחק אבל ההחלטה הזו הייתה ממש לא במקום. למרבה המזל, הסגנון הזה משפיע רק על סצנות המעבר ולא על המשחקיות עצמה בה אנו רואים את הדמויות מרחוק, אבל סצנות המעבר ממש בולטות בהבדל בין מה שנאמר לדמויות המדברות. למשחק יש עוד כמה חסרונות טכניים שפוגעים בהנאה, אבל לא הורסים את החוויה. זמני הטעינה, לפחות על קונסולת ה-Nintendo Switch ארוכים מדי ביחס למפות הקטנות של השלבים. גם המעברים לסצנות מעבר לוקחים הרבה זמן 'מת' שבו אנו מסתכלים על הנוף. ישנה גם אפשרות להריץ את המשחק במהירות כפולה במהלך סצנות המעבר ואני מאוד אוהב אותה כי סצנות המעבר כתובות מעולה אך הביצוע מאכזב.

אין ספק ש- Oninaki הוא לא משחק AAA אבל הוא גם ללא ספק משחק אינדי קטן. הייתי מגדיר אותו בתור משחק AA, הוא נהנה ממשחקיות מאוד מפותחות וכתיבה מעולה, אבל יש יותר מדי בעיות קטנות במשחק. שמפריעות לנו ליהנות ממנו כמו שצריך. המשחק זמין למחשבים האישיים ולקונסולות ה-PlayStation 4 וה-Nintendo Switch.