אור קסום עם מעט אפלה – ביקורת המשחק Ori and The Will of The Wisps ל-Switch

Ori and The Will of The Wisps מעניק לנו חוויה יפיפייה, סיפור רגשי כמעט ללא מילים, ועולם שכיף לחקור. אז מדוע הוספתי את המילה "אפלה" בכותרת?

Ori and The Will of The Wisps הוא משחק ההמשך ל-Ori and The Blind Forest, שניהם שוחררו על ידי חברת Microsoft ופותחו ב-Moon Studios (יש לנו במה להתגאות, אחד מאנשי המפתח בחברה הוא ישראלי). המשחקים הם משחקי פלטפורמה בסגנון מטרידוואניה, עם מקומות לחקור, בוסים להביס, הרבה מאוד קפיצות, יכולות אשר פותחות לנו אזורים חדשות וכדומה. שני המשחקים שוחררו לשבחים רבים מהשחקנים ומהמבקרים, ועל המשחק השני (כן זה שאני בדיוק רושם עליו) עשינו ביקורת פה. אז מה אני עושה פה בעצם? הביקורת סיקרה את גרסת המחשב האישי, בעוד שאני מביא לכם את גרסת ה-Switch. עם ציון של 9.5 מרועי, עורך החומרה באתרנו, האם המשחק עדיין שומר על רמתו הגבוהה על הקונסולה של Nintendo? הצטרפו אלי ונגלה.

גיבור המשחק הוא אורי, יצור אשר חי ביער קסום ויפהפה. אורי חי עם שתי דמויות נוספות, ושלושתם חיים יחדיו כמשפחה.יום אחד אורי מוצא גוזלה קטנה עם כנף פצועה בשם קו. אורי ומשפחתו לוקחים אותה אל חיקם ומטפלים ומגדלים אותה כבת משפחה. כל זה מועבר ללא מילת דיאלוג אחד אך ורק דרך המוזיקה, המבעים של אורי וקו, והתנועות גוף שלהם. אני מאוד אהבתי את הפתיח הזה, אשר גרם לי להתאהב בדמות של אורי ושל קו תוך פחות מעשר דקות ולקוות לשלומן בכל ליבי. יש לי וידוי קטן, עד היום האמנתי שהפתיחה הכי רגשית שחוויתי במשחק ווידיאו הייתה הפתיחה של The Last Of Us. העשרים דקות הראשונות האלו הם פשוט רכבת הרים רגשית ללא מעצורים, אבל Ori הביא אותי לאותה רמה של דאגה כנה עבור הדמויות הראשיות שלו.

וזה לא מפסיק או נגמר שם. אורי הוא די גיבור בעל כורחו, אבל הוא פועל לעזור לחבריו בכל מחיר ויילך איזה מרחק שיידרש ממנו, לא משנה לאן הדרך תוביל אותו. למדתי מאוד לחבב את הברנש הקטן, ורציתי לראות אותו חוקר ומגיב לארועים שקורים סביבו ולדמויות המשנה שהוא מתקשר איתם. דמויות המשנה של המשחק הם ממש מוצלחות בדרכן גם כן, כל אחת עם אישיות משלה אשר גם אם היא לא מפותחת היא אכן בולטת. כפי שרשמתי בהתחלה, המשחק מכיל מעט מאוד דיאלוג, ואורי עצמו אינו מדבר כלל. את המידע על העולם ועל היעדים שלנו אנחנו משיגים מדמויות אחרות, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי אבוד. יחסית למשחקי מאטרווניה אחרים ששיחקתי בהם, Ori and The Will of The Wisps היה מבין הקלים והברורים ביותר עם היעד שלהם. ולא רק היעד, אלא גם איך להגיע אליו. העולם של Ori הוא לא קטן, אך הוא בהחלט משהו שאפשר להתמודד איתו די בקלות, עם אזורים שלא נמשכים יותר מידי זמן, הרבה נקודות מעבר להשתגרות בין אזורים שונים במפה, ואחת המפות הכי יעילות ויפות שראיתי במשחק אי פעם. אני לא רוצה להרוס פה, אבל אתם צריכים לחוות אותה בעצמכם.

ואם כבר יופי הוזכר, תנו לי להתחיל להשתפך על כמה יפיפייה המשחק הזה. כל דבר פה, כל עץ, צמח, דמות, פלטפורמה, אש, ואפילו האויבים, הכל מעוצב בסגנון שהוא פשוט מסא'ג ענק לעיניים. הגרפיקה של המשחק היא מבין היפות שראיתי בחיי, והחזון של Moon Studios הוא אחד מהנדירים. ליצור עולם מעניין זה דבר אחד, ליצור עולם יפיפייה זה דבר שני. ליצור עולם שהוא שניהם יחדיו מבלי שהאחד משתלט על השני? זוהי הצלחה אדירה. לא משנה לאיפה הגעתי במפה, לא משנה איפה הסתובבתי בעולם, אפילו באזורים הכי קרים, חמים, גבוהים, או עמוקים, הכל פשט קופץ וזורח מהמסך. הכל גם הרגיש מסתורי, לאן הנקיק הזה מוביל, אם אפשיר את הקרח מה יקרה, ועוד. המשחק משתמש בסגנון שלא ראיתי בעבר, אשר גורם לכל העולם והיצורים בו להשתמש באפקט תאורה שאי אפשר לתאר אותו אחרת חוץ מנוצץ. אני מתנצל אם זה נשמע קצת לא ברור, אבל זה באמת משהו שקשה להעביר במילים. צפו בתמונות ובטריילר שפרסמתי ותוכלו להבין הרבה יותר טוב למה אני מתכוון.

המסע של אורי ייקח אותו דרך מספר מקומות שונים ומעניינים, והוא ייאלץ להתמודד עם מלכודות, אויבים, וקטעי פלטפורמה (לפעמים מעצבנים). המשחקיות היא אותה משחקיות מוכרת של משחקי מטרוידוואניה אחרים, יחד עם כמה תפניות מיוחדות לו. אורי מקבל מספר רב של יכולות במהלך המשחק, יחד עם האפשרות לקנות ולשדרג מספר יכולות נוספות. אנחנו מתחילים עם להב אור בסיסי שאינו חזק במיוחד, אבל בכל זאת יכול לשמש אותנו היטב עד סוף המשחק, בעיקר בגלל שיש לו טווח התקפה די מכובד. עם הזמן נאסוף גם מגוון יכולות להתקפות מקרוב ומרחוק, ואף כאלו שיכולות ליצור נזק סביבתי למספר אויבים יחד. מגבלת הלחצנים מגבילה אותנו לשלוש יכולות פעילות בו זמנית בלבד (יחד עם עוד כמה פסיביות שפועלות תמיד), אבל מכיוון שזה קל ומהיר להחליף יכולות, זה אף פעם לא ממש מרגיש כמו מגבלה ואפשר להחליף אותן על מנת להתמודד עם מצב שונה או בוס מפתיע. אהבתי מאוד לא רק את הגמישות אלא גם את המגוון, לא עשרות יכולות אמנם אך כל אחת מהן ייחודית ויכולה להשפיע רבות על הדרך בה ננוע בעולם ונילחם. דרגת הקושי גם כן קלה למדי, עד למצב שאף אויב רגיל לא מהווה באמת איום או סכנה חוץ מהבוסים. אני שיחקתי על דרגת קושי נורמלית אז קשה לי להעיד על הדרגות הגבוהות יותר, ובכל זאת למי שמחפש יותר אתגר הייתי ממליץ על דרגת הקושי הגבוהה יותר.

לפני שאגע בנקודות המעטות אך המשמעותיות שהציקו לי במשחק, אני מרגיש חובה לדבר על המוזיקה. היא (כמו כל אספקט כמעט במשחק הזה) פשוט מדהימה. במשחק עם כל כך מעט דיאלוגים, זה בעיקר על האחריות של העולם והמוזיקה להכניס אותנו לאווירה, והיא עושה זאת בצורה נפלאה פשוט. יש טון שולט בה, שהוא טון רגוע יותר וקסום, עם אווירה מאוד מתאימה ליערות ולאזורים בהם אנחנו נסתובב, ויחד עם זאת היא יכולה להיות מאיימת קצת ומלחיצה באזורים וברגעים הפחות נעימים. בסך הכל, אין לי אף לא תלונה קטנה, ואני שמח לראות שבקרת האיכות בחברה נשארה גבוהה לאורך כל האספקטים השונים שלו.

אבל הם לא הצליחו לתפוס את הכל. יש במשחק יסוד אחד עיקרי שרק בגללו, למרות כל הדברים הטובים של המשחק, שקלתי פעם אחת לפרוש ממנו לפני שסיימתי. היסוד הזה הוא קטעי המרדף. ישנם קטעים מסויימים בהם עלינו לעבור רצף מהיר ומאתגר של קטעי פלטפורמה על מנת לברוח מאיומים שונים. ואני שונא אותם. הם דורשים יותר זיכרון ושינון הרצף מאשר מחשבה מהירה ותגובות נכונות, כי אין בקושי זמן עבור זה. כמות הפעמים שמתתי בהם היא כנראה לפחות שליש מכל המיתות שלי במשחק, כולל בקרבות נגד הבוסים. קטע המרדף האחרון ביותר הוא דבר מעצבן ברמות אחרות. ארוך, מתפתל, מלחיץ, ומחליף בין סוגים שונים של פלטפורמות ללא הפסקה.

Ori and The Will of The Wisps הוא אחד המשחקים הכי קסומים, יפיפיים, מרגשים, ומהנים ששיחקתי בהם בחיי. אגיד זאת בפשטות, אם אתם אוהבים משחקי פלטפורמה ו/או מטרוידוואניה, אתם חייבים לשחק בו. ה-Switch לא מוריד כלום מהאיכות שלו, והניידות שלו מאפשרת לקחת ולהמשיך לשחק איפה שנוח לכם (כפי שאני עשיתי). לא יכולתי להוריד אותו כמעט מהידיים שלי, ואני מאמין שכך גם אתם. 

*עותק לביקורת סופק על ידי Microsoft.