גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
בום! טארח! פיצוצים! Pacific Rim Uprising – פסיפיק רים: המרד מגיע לקולנוע כדי להמשיך את מסורת הרובוטים נגד מפלצות של קודמו בסדרה. האם הוא שומר על הרמה או נופל?
בשנת 2013 יצא הסרט פסיפיק רים לבתי הקולנוע, ולא היה מאושר ממני. הסרט הזה היה כל מה שרק יכולתי לבקש מסרט קיץ – היו בו רובוטים ענקיים ומפלצות ענקיות והם הלכו מכות אחד עם השני בצורה הכי מטופשת ומרהיבה שאפשר היה לדמיין. הכל בו הרגיש לי כמו המשחקים שהייתי משחק בתור ילד עם הצעצועים שלי, רק בהפקת ענק הוליווידית שעלתה כמה מאות מיליוני דולרים וזה היה נפלא. הבעיה הייתה שמשום מה העולם לא ממש חלק את ההתלהבות שלי מהקונספט המדהים של רובוטים נגד מפלצות, והסרט לא ממש הצליח כלכלית במערב. הסיכויים להמשכון נראו די קלושים ולמרות שהבמאי המקורי גיירמו דל טורו (שזה השנה באוסקר על "צורת המים") הביע רצון לעשות סרט המשך, לא היה נראה שיש סיכוי. ואז הגיעו הסינים והביאו לנו את פסיפיק רים: המרד.
עכשיו, כשאני אומר שאלו הסינים, הכוונה היא לא שמדובר בהפקה סינית מלאה, אלא בסרט שמכוון את עצמו לקהל הסיני בצורה מאוד ברורה. הרבה מאוד מההפקות ההוליוודיות היום מודעות לכך שיש להן פוטנציאל כלכלי גדול שהן יכולות לנצל בסין, והן משתדלות לשלב הרבה שחקנים מפורסמים משם ולדבר במנדרינית כדי לנסות ולהגביר את ההכנסות מהמזרח הרחוק. לפעמים זה מציק, אבל במקרה של פסיפיק רים: המרד זה כמעט מבורך – בלעדיהם הסרט הזה לא היה קיים, ולפחות על זה אני מוקיר להם תודה. לגבי האיכות של המוצר הסופי… ובכן, בשביל זה הסיקור עצמו.
פסיפיק רים: המרד מרחש כעשר שנים לאחר עלילת הסרט הראשון. העולם זוכר את מתקפת מפלצות הקייג'ו (Kaiju) הענקיות, ומודע לכך שהן עשויות לחזור. לשם כך בני האדם ממשיכים לבנות עוד רובוטים ענקיים המכונים ייגרס (Jaeger) ולאייש אותם בטייסים. במקביל מתפתחת תוכנית לבניית ייגרס שנשלטים מרחוק ומשם העלילה מתפתחת לה. התפקיד הראשי שייך לג'ון בוייגה (John Boyega) שמוכר לכולנו בתור פין מסרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים. הוא משחק את ג'ייק פנטרקוסט, בנו של סטאקר פנטרקוסט, מגיבורי הסרט הראשון, שמגויס מחדש לתוכנית הייגרס בעל כורחו. בוייגה נחמד בתפקיד אבל הבעיה הגדולה היא שכל עוד הסרט מתמקד בבני האדם שבו הוא מרגיש די אבוד. העלילה לא מדהימה, ולמרות טוויסט קטן פה ושם היא לא ממש ממריאה. לא שהסרט הראשון התהדר בסיפור עמוק במיוחד, אבל הוא גם לא ממש ניסה. הפעם נראה שיש רצון אמיתי להרחיב את המיתולוגיה של היקום ולנסות ליצור חוויה עמוקה יותר, אבל זה לא ממש עובד. הכתיבה הצפויה והשטחית גם לא ממש תורמת.
את מקור הבעיה הזאת אפשר למקד בצורה מאוד פשוטה. פסיפיק רים: המרד מביא אנשים לאולם הקולנוע מסיבה אחת פשוטה מאוד – הם רוצים לראות רובוטים ענקיים מרביצים למפלצות ענקיות! הם רוצים לראות אגרופי פלדה בגודל של עשרים מטרים מפרקים קייג'ו בגובה של בניין! אקשן! פיצוצים! כיף ענקי! היופי הוא שכשזה קורה, אז הסרט יודע מה הוא עושה. הקרבות הם אומנם פסטיבל CGI אחד ענקי, אבל אין ספק שהם כיפיים ביותר. אפשר לכבות את המוח, לשבת וליהנות במשך דקות ארוכות ממה שנראה בברור כמו סרט אנימה פסיכי שקיבל הזרקה ישירה של תקציב לתוך הוריד.
עם זאת, גם הקרבות האלה לא מצליחים כל הזמן להגיע לשיאים של הסרט הראשון. פסיפיק רים: המרד עושה טעות טקטית לא פעם, ובוחר למקם את סצנות האקשן שלו באזורים נידחים יחסית, בהם אין לנו קנה מידה למה שמתרחש על המסך. כשקשה לצופה לדעת אם הרובוט הענקי הוא בגודל של גורד שחקים או רק של דופלקס, האפקט העוצמתי של המאסה שלהם קצת מתעמעם. עוד לא עוזר הוא העיצוב של רוב הייגרס החדשים, שבניגוד לרובוטים בסרט הראשון מרגישים קצת יותר דיגיטליים וחלקים מהמכונות הכבדות שהכרנו בעבר. הייגרס זזים כבר יותר כמו נינג'ות, עושים פליק-פלאקים באוויר ומתרוצצים בקלילות מרשימה ולי לפחות זה הפריע. אלו אמורות להיות מכונות ענק ששוקלות מאות טונות, איך הן מסוגלות לנתר ככה? היה משהו בכבדות ובמכאניות של הסרט הראשון שקצת נעלם ומרגישים בחוסר שלו.
למרות הכל, הביצוע של הסרט מרגיש מושקע כמו שצריך. האנימציה הממוחשבת בהחלט עושה את העבודה שלה, ולא מורגשים פספוסים או חיפופים כמו בהרבה שוברי קופות אחרים כיום. ברור היה ליוצרים שפסיפיק רים: המרד יקום או יפול על הקרבות שלו, והם בהחלט השקיעו את מירב המאמצים כדי שהם יראו כמו הגרסה הטובה ביותר שהם יכולים להיות. מה שכן, הפסקול הרגיש לי חלש ואנמי יותר מהסרט הראשון. עד היום הנעימה הראשית של פסיפיק רים היא אחת היצירות החביבות עלי מהקולנוע של השנים האחרונות, ולצערי השימוש בה בסרט ההמשך היה מאוד מוגבל בלי תחליף ראוי. עם זאת, אני כן רוצה לציין לחיוב את שובה של אלן מקליין (Ellen McLain) בתור הבינה המלאכותית של הייגרס שנשמעת שוב מאוד מאוד דומה לקול של GLaDOS ממשחקי Portal. מדובר בתוספת קטנה אבל כיפית שטוב שלא וויתרו עליה.
בסופו של יום, פסיפיק רים: המרד לא מצליח לצערי לשחזר את ההצלחה המדהימה שהיה קודמו בסדרה. למרות זאת חשוב להדגיש שהוא לא סרט רע. אומנם לא מדובר ביצירת מופת, אבל זהו בהחלט סרט קיץ קליל ונחמד שיכול להעביר לכם כשעה וחצי בכיף. מכבים את המוח בכניסה לקולנוע וממתינים לרובוטים ענקיים שיחבטו במפלצות ענקיות בצורה הכי מרשימה על המסך מאז 2013. בסופו של דבר, נשמע לי כמו עסקה לא רעה.
