נקמה חריפה – ביקורת

לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות, אבל נמצא הסרט בעל השם הגרוע ביותר הן בעברית והן באנגלית. בעוד ש"נקמה חריפה" נשמע כמו שם לא ממש מוצלח של מנה במסעדה הודית ונושא הקשר קלוש, אך קיים, למהות הסרט, Peppermint – או בעברית: מנטה – זהו טעם הגלידה שמזמינה בתה הקטנה של גיבורת הסרט בשלב מסוים. ולא, אין לשם הזה שום משמעות נסתרת ועמוקה יותר באף שלב בסרט.

המענ-אישה

ריילי נורת' (ג'ניפר גארנר, "זהות בדויה") היא אם צעירה וקשת-יום, אשר מאבדת את בתה ובעלה לאחר התקפה אכזרית של המאפיה המקומית. לאחר שנכשלת להשיג צדק עבור בני משפחתה המתים, ריילי נמלטת מהרשויות ונעלמת מעל פני השטח, כל זאת רק כדי לחזור לאחר חמש שנים ולנקום את אובדן אהוביה. במהלך חמש שנות ההיעדרות שלה, ריילי הופכת מאשה צעירה ושברירית ללוחמת מאומנת היטב, אשר אף גבר, המשטרה או ה-FBI לא מסוגלים לעצור. כשהדבר היחיד המעניין אותה הוא נקמה, ריילי יוצאת למסע חיסול חשבונות עם כל מי שפגע בה.

אם סיפור העלילה נשמע לכם מוכר, כנראה שזה לא במקרה – "נקמה חריפה" נשמע ונראה כמו הגרסה הנשית של "המעניש" – אותה דמות של אנטי-גיבור אשר התוודענו אליה לראשונה ביקום הקומיקס של מארוול ואשר זכתה לשלל עיבודים קולנועיים ולאחרונה אף קיבלה סדרת טלוויזיה משל עצמה בנטפליקס. המעניש, כשמו כן הוא, יוצא למסע נקמה פרטי כדי לנקום את אובדן בני משפחתו, אשר נרצחו בידי המאפיה. אז אם המעניש זכה לפופולריות כה רבה בקרב הקהל הרחב, מדוע שלא תהיה לנו גם מענישה?

זאת כנראה גם המחשבה שעברה בראשו של התסריטאי, צ'אד סט. ג'ון, אשר אחראי לכתיבתו של הסרט הקצר מאוד באורך של 10 דקות משנת 2012, הנושא את השם "המעניש: כביסה מלוכלכת", אשר כולו מהלל – ניחשתם נכון – את דמותו של המעניש. וכעת, בהינתן ההזדמנות, התסריטאי המהולל החליט ללכת אף רחוק יותר ולכתוב תסריט שלם אשר מהווה כולו הוקרה אחת גדולה לכוכב הקומיקס הנערץ עליו, כמובן, עם שינויים קלים פה ושם, כדי שחלילה לא יאשימו אותו בגניבה.

גם נוסחה מנצחת צריך לשנות

במאי הסרט, פייר מורל, עלה לגדולה בזכות הסרט "חטופה" (Taken), אשר יצא לאקרנים בשנת 2008, זכה להצלחה מסחררת, השיק את קריירת סרטי האקשן המייגעת של ליאם ניסן והביא להפקת 2 סרטי המשך – מוצלחים פחות – הפעם לא בבימויו של מורל. כל זאת לא שינה את העובדה כי הסרט הציב את מורל במקום הנכון והיה לו את הפוטנציאל להפוך לבמאי מוצלח, אך לצערו, הדבר לא קרה ובמשך עשור לא זכינו ממנו להצלחות נוספות בסדר גודל דומה.

לכן, כאשר ניתנה למורל הזכות לביים סרט אקשן נוסף – דבר שהוא אמור היה להיות טוב בו – הוא החליט ללכת על בטוח ולדבוק בנוסחת הפלא שהוא מכיר, כדי לנסות ולשחזר את ההצלחה של "חטופה" מלפני עשור. אך בעוד שהסרט משנת 2008 הצליח בזמנו בצורה יפה, הסרט הנוכחי סובל מבעיה חמורה של חוסר יצירתיות וחזרה על אותם קווי עלילה ידועים וצפויים. גם הניסיון להוסיף קמצוץ עלילה דרמתית וקורעת לב לא בדיוק מצליח.

מי את, ריילי נורת'?

הכישלון הברור ביותר של הסרט, מעבר להיעדר חידוש כלשהו, הוא המחסור הברור בפרטי רקע. ריילי חוותה אובדן קשה ובלתי נסבל ופשוט נעלמה. כאשר היא חוזרת לאחר חמש שנים, היא כבר לא אותה אשה. אפילו לא קרוב. ואומנם אנחנו מקבלים הצצה חטופה בלבד אל מעלליה במשך הזמן הזה, אך הצצה זו כלל לא מספיקה כדי לספק את יצר הסקרנות שלנו, שמתעורר לאחר שאנחנו נחשפים לדמותה החדשה ולצורת הפעולה שלה.

הסרט, למרות כל חסרונותיו, הצליח לייצר בנו ציפייה – אנחנו רוצים לדעת עוד על ריילי, על השנים שבהן נעדרה, על הפעולות שעשתה כדי להפוך ללוחמת המיומנת שהיא היום ואנחנו פשוט לא מקבלים את זה. לטעמי, מדובר בפספוס אדיר, שכן, הוספת מספר סצנות בודדות עם תיאור מעלליה של ריילי והפיכתה למכונת לחימה אנושית לא היו גורעים דבר מהעלילה, אלא דווקא להפך, מוסיפים לה את העומק שכה היה חסר לה.

שונאות גברים – זה הסרט בשבילכן

הסרט מציג מצב לפיו הגברים הם יצורים אכזריים וחסרי אנושיות והנשים הן אלו הסובלות ממעשה ידיהם. אפילו בעלה של ריילי, כריס (ג'ף הפנר), הוא לא בדיוק טלית שכולה תכלת והוא בעצם זה שגורם למצב המצער מלכתחילה, גם אם כלל לא התכוון לכך.

בעצם, כל מערכת רשויות אכיפת החוק מורכבת מגברים, כמו גם חברי המאפיה שאותה ריילי מנסה לחסל. הנשים היחידות אשר מוצגות בהתחלה כ"רעות", מתגלות במהלך הסרט כמסכנות גם הן וככאלו שיש לרחם עליהן. אז אם זה המצב, מה הפלא שאנחנו מעודדים ומריעים בכל פעם שג'ניפר גארנר סוגרת חשבון עם עוד גבר בזוי? לי, אישית, הדבר גרם לסיפוק רב. אז אם אתן – אם אתם – כועסות על גבר כלשהו, אם מישהו הציק או עצבן אתכן, צפייה בסרט יכולה לעזור לכן לשחרר כעסים ולעשות סגירת חשבונות מנטלית.

ג'ניפר גארנר, 46, Badass

ללא ספק, הדבר המרשים ביותר בסרט זוהי ג'ניפר גארנר עצמה, אשר בגיל 46 מצליחה להיראות ללא כל קושי צעירה יותר מגילה ולספק כמות לא מבוטלת של סצנות אקשן מרשימות. גארנר, אשר התפרסמה בזכות משחקה בסדרה "זהות בדויה" (Alias) משנת 2001, כיכבה בשנים האחרונות בעיקר בסרטי קומדיה ודרמה שונים, כאשר אחד הזכורים שבהם הוא "פתאום 30" (13 Going on 30) מ-2004 והאחרון הוא "באהבה, סיימון" (Love, Simon), אשר יצא השנה.

לכן, החזרה של גארנר לסרטי פעולה היא שינוי מרענן בשבילה וחזרה למקורות, לפני ימי הקומדיה העליזים, אשר לעיתים לא היו מוצלחים כל כך. מבחינתי, מדובר בשינוי מגמה מבורך לא רק עבור גארנר, אלא עבור הז'אנר כולו, שכן, הבחירה בשחקנית שמתקרבת לשנות ה-50 שלה ולא לשנות ה-30 משדרת שגם להן מותר להיות בתפקיד הגיבורה הראשית בסרט אקשן – ולא רק לגברים מזדקנים שמסרבים להרפות, דוגמת ליאם ניסן שהוזכר קודם, ברוס ויליס ופנסיונרים חביבים נוספים.

אז כן, מסתמן שיש עתיד בהוליווד גם לנשים מעל 30 או אפילו 40, והעתיד לא מסתכם בגילוי דמות של אם או עקרת בית שתופסת לרוב מקום משני בעלילה, לא. העתיד הוא בועט, גם כשמתקרבים לחמישים. ועל כך מגיע לסרט צל"ש.