מלחמה פרטית – ביקורת סרט

מלחמה פרטית – מלחמה של אישה אחת מול העולם

לקראת הצפייה בסרט "מלחמה פרטית" חשבו לרגע עם עצמכם: מה תעשו בשביל מה שאתם מאמינים? כמה רחוק תלכו למען העקרונות שבה אתם מצדדים? כמה תספגו בעולם שניזון משקריות פוליטית? כמה תקריבו בשביל האמת? בשביל הצלת חיים? בשביל הצדק והיושר?

הסרט "מלחמה פרטית" מבוסס על סיפור חייה של כתבת המלחמות המוערכת מארי קולווין, שעונה ללא צל של ספק להגדרה של גיבורה ודמות לסמל ולמופת בעולם. קולווין התחילה את הקריירה העיתונאית שלה בסאנדיי טיימס בשנת 1985, שם שימשה כתבת לענייני המזרח התיכון וסיקרה סיקורים בולטים שמרביתם מופיעים בסרט זה ובהם: לבנון, עיראק, קוסובו, סיירה לאון, זימבבווה, סרי לנקה ומזרח טימור. נראה שהסרט יעסוק בנושא עדכני ביותר ורלוונטי לימינו שאוצר בתוכו סיפור מעורר השראה ובלתי יאמן על עיתונאית שסיכנה את חייה למען עקרונותיה והלכה אחרי האמת שלה למרות הקשיים. יחד עם זאת בכמה נקודות הסרט טעון שיפור ועליהן אפרט בביקורת זו. הביקורת מכילה ספוילרים על אף שלחלקנו הפרטים ההיסטוריים ידועים.

הסרט נפתח בהצגת החורבן שאירע בחומס ובקולה האמיתי של מארי קולווין מתראיינת. זה נראה כי במקום זה הולך להתרחש אסון גדול על המקום וייתכן שגם על מארי. גם בכל אירוע קשה שמארי מסקרת מציינים בפנינו כל פעם מחדש כמה האירוע מתקרב לחומס. אני אישית לא אהבתי שהציגו את זה כל פעם מחדש כי זה הוריד מהמתח שבונה הסיפור והספיק רק להראות לנו בהתחלה את החורבן בחומס ואת קולה של מארי קולווין אומרת משפט חורץ לבבות. בנוסף, זה הופך את הסרט לכבד יותר ומעניק לו תחושה של סרט דוקומנטרי ובקולנוע אני חושבת שאנשים רוצים לראות סרט חי יותר ופחות ממוחשב ומדייק יתר על המידה.

ציטוט שמארי אומרת יחסית בהתחלה הוא "כשאנחנו מכסים מלחמה, האם אנחנו יכולים לשנות משהו? הקושי האמיתי הוא לאחוז באמונה במין האנושי, כדי להאמין שלמספיק אנשים יהיה אכפת כשהסיפור שלך סוף סוף יגיע אליהם". משפט זה מייצג את השאיפה של מארי בחייה. לאורך כל הסרט אנחנו רואים את התשוקה העצומה שבערה במארי, הנחישות הנדירה שרכשה למקצוע העיתונאות ובנוסף שהעמידה את הערכים והעקרונות שלה תמיד בראש סדר העדיפויות ונלחמה בשיניים עבורם.

הדרך של מארי רצופה מכשולים והמכשול הראשון בקריירה שלה מתרחש בסרי לנקה כשרימון פוגע בעינה השמאלית ובכך היא מאבדת את ראייתה בעין אחת אך לא גורמת לזה לעצור אותה ומאמצת את המראה הזה כמו אישיים מפורסמים אחרים כגון משה דיין. כפי שציינתי בהתחלה, בסרט מציינים בפנינו בכל סיקור שמארי סוקרת את השנה והחוויה מרגישה כמו סרט דוקומנטרי וזה מאט את הקצב של הסרט, מעייף ומוריד אקשן שיכל להיות מבריק במקרים רבים. עיקר הסרט סובב סביב משטרים דיקטטוריים שמארי נלחמת כדי שידעו את האמת המתחוללת שם, האכזריות, הרעב, האחים שנקברים אחד אחרי השני ואכן הסרט הזה גדוש בהרבה מראות קשים כגון גופות שנערמות, אנשים זועקים לכאב ומתפללים לשלום משפחותיהם (גם לאנשיהם המתים). רוזמונד פייק משחקת נפלא על אף האווירה המונוטונית של הסרט ולדעתי היא הופכת את הסרט לסרט ראוי וחשוב לימינו.

בתחנות של הסרט רואים את עבודתה המשמעותית של מארי תוך הקשיים שהיא חוותה. בעיראק היא עוזרת לחשוף קבר אחים ומאז לוקה בתסמונת פוסט טראומתית שכתוצאה ממנה יש לה סיוטים כל לילה והיא מידרדרת לאלכוהוליזם ומעשנת המון. אני מודה שבחיים לא ראיתי אישה שמעשנת בתדירות כה גבוהה כמו מארי קולווין, כי בהחלט בסרט לא ראיתי את רוזמונד פייק בסצנה אחת ללא הסיגריה האחוזה בידה.

שאר הדמויות בסרט מלבד עורך העיתון שלה שמוסיף קצת לרמת האקשן די יבשות ולא מספיק בשרניות כמו מארי. כולם נפעמים מהתושייה של מארי וחושבים פעם אחר פעם שהיא תוותר, אך היא מכורה למלחמה ומשתוקקת לשנות את העולם. באפגניסטן היא עדה להתפוצצות של אוטובוס, בלוב היא מתיידדת עם מועמאר קדאפי שהוצא להורג ולבסוף נהרגה תוך כדי הסיקור והקרבות בעיר חומס בסוריה.

לסיכום, זהו בהחלט סיפור נוגע ללב ומעורר השראה. הסרט בגדול עשוי טוב, הוא היה יכול להיות מוצלח יותר אם הייתה לו פחות אווירה של סרט דוקומנטרי. הדמויות היו שטחיות ולא מספיק נוכחות בסרט, הצילום והבימוי היו משכנעים והדיאלוגים בין הדמויות הנוכחות היו ברמה טובה.