אקווה נואר – ביקורת לסרט מסע בזיכרון

הבמאית והתסריטאית ליסה ג'וי יוצרת עולם עתידני חדש מלא בנוסטלגיה בסרט המד"ב "מסע בזיכרון"

ז'אנר המדע הבדיוני תמיד היה המקום המושלם בעיניי לרעיונות יצירתיים ומעניינים בקולנוע, בין אם זה האבולוציה העתידית של המין האנושי ב-"2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, זמן כשפה ב-"המפגש" של דני וילנב או כניסה לחלומות של אנשים ב"ההתחלה" של כריסטופר נולאן. נולאן הוא ככל הנראה הבמאי שעומד בראש הז'אנר תודות לסרטיו האחרונים כמו "בין כוכבים" ו"טנט", אז זה לא מפתיע שמקורביו של נולאן, כמו אחיו ג'ונתן ואשתו ליסה ג'וי, שעבדו יחדיו על ווסטוורלד,גם עוסקים בז'אנר על המסך הקטן והגדול. כעת, ג'וי יוצרת עולם מד"ב חדש אותו כתבה וביימה עם "מסע בזיכרון", האם הצליחה להרשים על המסך הגדול כמו גיסה המפורסם? בואו נגלה.

הסרט פותח עם קריינות של הוולברין האהוב על כולנו, יו ג'קמן בתפקיד ניק בניסטר, חייל לשעבר מחוספס עם עניבה לא הדוקה שגר במיאמי המוצפת של העתיד. הוא מנהל קליניקה שמאפשרת לאנשים לחיות מחדש זכרונות מהעבר שלהם על ידי הדרכתם אחורה לזכרונות שלהם, בו בזמן הזכרונות מוצגים בתלת מימד מרשים. זה מה שנותן לסרט להראות אירועי עבר ופלאשבקים בצורה חכמה וחלקה, וישנם רגעים שאנחנו חושבים שאנחנו צופים בזמן אמת ואז מסתבר שזה זכרון, מוטיב מבדר אבל אחד שכן משומש יותר מדי.

עולמו של ניק נעצר כשהוא פוגש בפאם פאטאל של סיפור הנואר העתידני שלנו, מיי, זמרת ברים מושכת שבה הוא מתאהב וכמה חודשים לאחר מכן נעלמת בפתאומיות. האם מישהו הרג אותה? או שהיא פשוט ברחה בעקבות חיים עשירים יותר? האובססיה של ניק גודלת לתשובות וגם לנו הקהל, כשאנחנו ביחד איתו מחפשים רמזים והבנה למה שקרה בעולם העתידני של הסרט.

"מסע בזיכרון", אם לא נחשתם מהטריילר ומה שכתבתי, הוא סרט בלשות נואר, כמו "צ'יינטאון", "בלייד ראנר" ו"מי הפליל את רוג'ר ראביט", הוא אפילו כולל את מבנה שלושת האקטים הקלאסי בסרט נואר בלשות, וכמו "בלייד ראנר" הוא משלב את הז'אנר עם העתיד הקצת רחוק.

זה בין נקודות האור של הסרט, העולם האפוקליפטי שליסה ג'וי יצרה- מדובר בעולם עתידני ששוקע במים אחרי עליית מפלס הים. כל העשירים בבעלות של אדמה יבשה שממוקמת מאחורי סכרים בזמן שהעניים שורדים עד שמפלס המים עולה שוב או צפים על אדמה זמנית. מהלך היום חם מדי בשביל שאנשים יצאו אז כולם מבלים ועובדים אחרי השקיעה, ובזמן שישנם הרבה חידושים טכנולוגיים, בני האדם תלויים מאוד בנוסטלגיה ומוצרי וינטג'. כל האלמנטים האלו יוצרים עולם עתידי מאוד אמיתי וחכם שיכול עוד להתקיים היום- ימי הקיץ באמת נהיים חמים יותר מדי וזה ידוע שמפלס הים ימשיך לעלות עוד ועוד עם העלמות הקרחונים באנטרטיקה בעקבות האקלים, סוג של ניגוד מוחלט אבל עדיין מאוד ריאליסטי באותה מידה כמו עתידו מלא האבק של נולאן ב"בין כוכבים". אפילו האובססיה סביב נוסטלגיה היא משהו שאפשר לראות עוד היום ובהתחשב שמדובר בעולם אפוקליפטי שחווה מלחמה עולמית, ששוקע כל הזמן וחסר ייצור עולמי  עם התקדמות טכנולוגית חדשה, זה הגיוני שמוצרים כמו של איקאה וריהוט זול יעלמו מהעולם ואנשים יחזרו לריהוט ישן ועתיק שמחזיק יותר זמן, אפילו אם לעיתים ישנם מוצרים ישנים חסרי טעם פה ושם.

מכשיר הזכרונות שבמרכז הסרט שומש במקור על מנת לחקור פושעים ושבויי מלחמה, מה שמסביר יותר את עברו הקשה של ניק בתור חייל לשעבר, ומוסיף עוד עומק ועניין לדמות והעולם שלו. כמו כן, הסרט נותן הסבר לכך שרואים את הזיכרונות מגוף שלישי ולא מהעיניים של המטופל בגלל שבדומה להרבה זיכרונות מלאים שלנו, הם מתחילים ממבט ראשון אבל בסופו של דבר, אנחנו מדמיינים את עצמנו בגוף שלישי. זה קונספט מאוד חכם שמראה את הכשרון של ליסה ג'וי לתובנות חכמות שמתאימות רעיונות חדשים לאופן ההצגה של סרט. 

אז מבחינת בניית עולם ואפילו יצירתיות בסצנות האקשן של הסרט, ג'וי עושה עבודה מעולה ואפילו מצליחה להתחרות ביצירת העולמות של נולאן. אבל איפה שהכתיבה שלה עוד דורשת שיפור זה ללא ספק בדיאלוג והסיפור.

בזמן שזה סיפור נואר בלשות קלאסי, הוא די צפוי וסטנדרטי בהתפתחויות שלו והדמויות שלו. ישנן כמה דמויות מעניינות בסרט כמו וואטס, העוזרת של ניק וצלפת לשעבר אלכוהוליסטית אותה מגלמת טנדי ניוטון, וסיינט ג'ו, מאפיונר אסייתי ששרד את מחנות השבי שמגלם אותו דניאל וו, אבל כל שאר הדמויות רגילות וסטנדרטיות לסרט בסגנון הזה ולעיתים אפילו משעממות, כמו הזמרת פאם פאטאל שלנו מיי.

זה לא עוזר שגם הדיאלוג שלהם גנרי ברמות. כל משפט שניק אומר כקריין או כל דיאלוג בין הדמויות נשמע כמו משפטי חוכמה, או דיבור טריילרי. אתם יודעים למה אני מתכוון, הדיבור בטריילר שנועד להשמע מלא מחשבה ומלא חשיבות אבל בסוף מרגיש פשוט ריק וקלישאי. אולי הדיאלוג היה מתאים אם היה מדובר ברומן מותחן רגיל שאפשר למצוא בכל חנות ספרים היום כדי לגרום לקורא להרגיש שהוא יוצא למסע סוער, אבל בסרט קולנוע, דיאלוג צריך להרגיש טבעי יותר ואנושי יותר כדי שנתחבר לדמויות. אין בעיה עם מספר משפטים מגניבים או בעלי משמעות עמוקה, אבל אנחנו צריכים גם דיבור בגובה העיניים כדי שהמשפטים העמוקים יותר ישפיעו עלינו, אחרת אנחנו פשוט צופים בשיעור פילוסופיה משעמם מאיזשהו חמור שהוא חושב שהוא סופר עמוק והוא בעצם לא.

זו הבעיה העיקרית של הסרט, הדיאלוג שעושה את הצפייה טיפה משעממת וחסרת רגש. יש מספר רגעים מגניבים כמו שאמרתי, בעיקר קרב נהדר בתוך אולם מוזיקה ששקע, והעולם מאוד מעניין, אבל הדמויות והעלילה מונעים מאלמנטים אלו להשאיר עלינו רושם אפילו עם המשחק המצוין של כולם כולל יו ג'קמן. מה שמוביל לסרט שככל הנראה ישכח מזכרוננו מאוד מהר, אירוני בהתחשב בנושא הסרט.

סיכום

"מסע בזיכרון" הוא סרט מד"ב עם עולם מעניין ואמיתי מלא בפוטנציאל, אבל סיפור בסיסי ודיאלוג קלישאי הופכים אותו לדי שכיח בתוך הז'אנר. מה שמשאיר אותנו עם סרט בלשות נואר שיבלע ויעלם מתחת לגלים של סרטי מד"ב גדולים ומוצלחים יותר.