רוע משופר – סיקור המשחק Resident Evil 2

האם הניסיון של חברת Capcom להביא את Resident Evil 2 לקהל השחקנים המודרני מצליח?

תקופה מוזרה מאוד עוברת על ז'אנר משחקי האימה. מפתחות משחקים קטנות ועצמאיות ממשיכות לספק לנו משחקי אימה איכותיים ואילו חברות המשחקים הגדולות זנחו כמעט לגמרי את הז'אנר. EA ו-Konami זנחו סדרות משחקי אימה מצליחות כמו Dead Space ו-Silent Hill כי הן לא היו רווחיות מספיק. החברות הבודדות שנשארו בתחרות הן Capcom, מפתחת סדרות Resident Evil ו-Dead Rising וחברת Zenimax שמפיצה את The Evil Within ואת Prey. גם סדרת Resident Evil עצמה סטתה לכיוונם של משחקי הפעולה, מה שבהתחלה גרם לעלייה במכירות (עם השקתם של Resident Evil 5 ו-Resident Evil 6), אך לירידה בערכו של המותג בעיני חלק גדול מקהל העריצים. למזלם של חובבי האימה, החבר'ה ב-Capcom לא שכחו איפה הסדרה התחילה והחליטו לחזור לשם עם Resident Evil 7. המשחק היה רווחי, אך לא זכה להצלחה הכלכלית לה הגיעו קודמיו, אבל הוא החזיר למעריצים את האמון בסדרה ובחברה. בעקבות הישגיו של המשחק החליטה החברה ליצור מחדש את אחד ממשחקי האימה הטובים בכל הזמנים Resident Evil 2. המעבר לסגנון משחק שמזכיר את Resident Evil 4, לא הופך את Resident Evil 2 למשחק פעולה, אבל הוא מתאים אותו לסגנון המשחק ולטעם העכשווי של המעריצים, כך שאווירת האימה והבעתה שהמשחק מעורר אצל השחקן לא נפגמת.

המשחק מרגיש יותר כמו יצירה שפותחה בהשראת המשחק מקורי מאשר גרסה מחודשת. אזורים רבים ב-Resident Evil 2 השתנו לחלוטין, לא רק ברמת העיצוב והגרפיקה אלא גם במיקומם של האויבים והדמויות. כל השינויים האלה יוצרים אווירה מלחיצה ומפחידה שהופכת את המשחק להרבה יותר טוב. מעולם לא היה משחק בסדרת Resident Evil 2 שגרם לי להרגיש כל כך מתוח. יש המון רגעים בהם המשחק סיפק לי תחושת ביטחון מזויפת רק כדי שהוא יוכל להפוך את הקערה על פיה שניות ספורות לאחר מכן.

בדומה למשחק הראשון בסדרה גם הסיפור של Resident Evil 2 מתחלק לשניים. חלק אחד עוקב אחר לאון אס. קנדי, שוטר טירון ביומו הראשון לעבודה במשטרת רקון סיטי. השני עוקב אחר קלייר רדפילד, תלמידת קולג' אמריקאית, שמחפשת את אחיה כריס, גיבור המשחק הראשון. הסיפור כולו מתרחש על רקע התפרצות מגיפת זומבים בעיר רקון סיטי. אלו מכם שנולדו בשנות ה-80 וה-90 אולי מכירים את הסיפור טוב מאוד, אבל אני מבטיח לכם שהמשחק עצמו שונה מאוד. המפתחים ביצעו שינויים רבים לקצב שבו מתקדם הסיפור ולמבנה הכללי שלו. הסיפור עצמו עדיין דומה למקור, אבל הוא מרגיש מהודק יותר ומובן יותר. אני לא רוצה להיכנס ליותר מדי פרטים כדי לא לקלקל את ההפתעות הרבות שמסתתרות במשחק הזה, אבל Capcom עשו עבודה נהדרת בכתיבת סיפור שיהיה מאוד מוכר לשחקנים וותיקים, אך גם יצליח להפתיע אותם. רבים מכם בטח ישמחו לשמוע שהדיאולגים המביכים והמשעשעים שהסדרה נודעה בהם עדיין כאן. אחרי שתסיימו את אחד מהחלקים תוכלו לחזור עליו שוב, רק שהפעם הסיפור קצת משתנה בערך שעה לתוך המשחק ואיתו גם חלק מהציוד והתחמושת שלכם. אויב מסוים יופיע מוקדם יותר בזמן שאתם פותרים את החידה הראשונה, מה שמוסיף המון מתח ולחץ למשחק, כל פניה בסוף מסדרון וכל חדר בטוח הופכים פתאום לחשובים יותר. אחרי שעה וחצי בערך העניינים נרגעים והמשחק הפך להיות פחות או יותר כמו בפעם הראשונה ששיחקתי בו, למעט הסוף שמשתנה.

הדבר שהשתנה הכי הרבה בהשוואה למשחק המקורי הוא מערכת הקרב. Resident Evil 2 המקורי שוחק מזוויות מצלמה קבועות והשליטה בדמות הייתה קצת מסורבלת. למערכת הזאת יש לא מעט קסם, אבל אין שום סיכוי שחברה כמו Capcom תשפוך על משחק מיליונים ועדיין תשתמש בה. את מקומה תפסה מערכת הקרב הידועה, שהופיעה כמעט בכל משחקי הסדרה מאז Resident Evil 4, בה המצלמה ממוקמת מאחורי גבה של הדמות. בשונה משאר המשחקים בסדרה כאן המערכת הזאת מכילה פחות מרכיבים. נגמרו הימים בהם הייתי יכול לבעוט לזומבי בראש כמו ב-Resident Evil 4, להדוף סלע ענק באמצעות אגרוף כמו ב-Resident Evil 5 או לבצע גלגלונים כמו ב-Resident Evil 6. מערכת הקרב פה מתמקדת בשני דברים – לירות לאויבים בראש או לברוח. תוכלו להילחם בזומבים פנים אל פנים רק כאשר יש ברשותכם סכין שיכול להישבר לאחר שימוש קצר יחסית. גם הזומבים עצמם קשוחים יותר בהשוואה למשחקים קודמים, ירייה אחת בראשם לא סוגרת את הסיפור, כך שבהרבה מקרים עדיף לכם פשוט לברוח מאשר לבזבז תחמושת יקרה. גם אם אתם לא מתכננים לברוח, כדאי שתשמרו על מרחק מסוים מהזומבים כי הידיים שלהם ארוכות במיוחד, אם הם תופסים אתכם ואין עליכם סכין אכלתם אותה. הזומבים עצמם נעים באיטיות תוך נפנופי ידיים, מה שכמובן מקשה על פגיעה בראשם. תצטרכו לחשוב טוב באיזה נשק להשתמש ומתי לירות. כמובן שרצוי לשמור את הנשקים הגדולים ביותר לאויבים החזקים ביותר, אבל לפעמים לא תהיה לכם ברירה. אם כבר מדברים על אויבים גדולים, קרבות הבוס ב-Resident Evil 2 נשארו כמעט זהים לחלוטין לאלה של המשחק המקורי. הבוסים עצמם ענקיים והזויים, כמצופה ממשחק בסדרת Resident Evil, אבל הם לא יותר ממטרות שאמורות לספוג את כל כוח האש שלכם ואין שום צורך באסטרטגיה כדי לנצח אותם. גם החידות במשחק לא יגרמו לכם לנצל יותר מדי את יכולות החשיבה שלכם, אבל המצבים בהם אתם צריכים לפתור חידה בזמן שאויב אימתני עוקב אחריכם יעוררו אצלכם תחושת אימה שאין שנייה לה.

קשה לכתוב על המשחק מבלי להזכיר את הגרפיקה המרשימה שלו שבאמת תורמת לאווירת האימה שהוא מנסה להשרות, גרפיקה גרועה פשוט הופכת משחק לפחות מפחיד. מנוע המשחק, RE Engine, הראה לראשונה את יכולותיו עם השקתו של Resident Evil 7 לפני כשנתיים וגם פה הוא לא מאכזב. Resident Evil 2 נראה מדהים, החל מהדמויות והאויבים ועד לסביבות המשחק המפורטות. העיצוב של אותן הסביבות הוא ללא צל של ספק הדובדבן שבקצפת, תחנת המשטרה של רקון סיטי היא מקום שנלקח מהסיוטים הכי גרועים שלכם. גם התאורה המעולה תורמת את חלקה ליצירת אווירה מפחידה במשחק. למרבה הצער לפחות בגרסת ה-PlayStation 4 יש כמה בעיות מוזרות בהשתקפות של האור על פני עצמים מתכתיים, במיוחד בסוף המשחק. בנוסף יש גם בעיה בעומק שדה הראיה בכמה סצינות, בהן המצלמה מתמקדת בדמות הלא נכונה או בגבה של הדמות ללא כל הגיון.

איכות הסאונד במשחק פשוט מדהימה והמשחק עשה בה שימוש כדי להלחיץ אותי, כל רעש קטן שנשמע למרחוק גרם לי לנוע באי נוחות בכיסא. פסקול המשחק כולל בעיקר מנגינות ישנות שהוקלטו מחדש, אך גם חדשות, בהלחנתו של ז'אנלאן קאנג. גם המדבבים של קלייר ולאון הוחלפו, מתיו מרסר, שדיבב את לאון במשחקים האחרונים בסדרה הוחלף בניק אפוסטולידיס ואליסון קורט, שדיבבה את קלייר, הוחלפה בסטפני פניסלו, שניהם דרך אגב עשו עבודה מצוינת.

תחושת האימה והלחץ שאפפה אותי לאורך כל המשחק היא עדות מוחלטת לשינויים החכמים שהחברה יישמה פה. הסיפור מכיל דמויות עשירות יותר ומתקשר בצורה טובה יותר לשאר סדרת Resident Evil. המשחקיות פשוטה יותר להבנה וקלה יותר ליישום, אך היא עדיין מאתגרת מספיק. קשה להאמין שלפני קצת יותר משלוש שנים עתידה של הסדרה היה נראה חיוור מתמיד, לאחר כמה משחקים שלקחו אותה לכיוון לא נכון. Resident Evil 2 הוא הצעד הסופי שמחזיר את סדרת המשחקים הוותיקה לימי הזוהר שלה.