ביקורת – The Legend of Zelda: Breath of the Wild

הסדרה הותיקה של נינטנדו חוזרת במשחק חדש ושאפתני. אבל מה אנחנו חושבים על The Legend of Zelda: Breath of the Wild?

דבר ראשון, לפני הכל, מגיע לכם הקוראים גילוי נאות – אני מעריץ מושבע של סדרת זלדה. המשחק שהפך אותי לגיימר הוא Ocarina of Time, את Wind Waker אני זוכר בתור אחת מחוויות הגיימינג הכי טובות שהיו לי אי פעם, ושיחקתי בכל המשחקים בסדרה שיצאו לקונסולות הביתיות, וגם ברוב המשחקים שיצאו למכשירים ניידים. אני חושב שהסדרה הזאת היא מהחשובות ביותר שיש לעולם הגיימינג להציע, עם היסטוריה של 31 שנים ומשחקים שהגדירו את הדרך שבה אנחנו חווים עולמות וירטואלים כל פעם מחדש. אחרי שהבהרתי את הנקודה הזאת, אפשר להתחיל לדבר על המשחק החדש בכבודו ובעצמו – The Legend of Zelda: Breath of the Wild.

עולם חדש מופלא

הדבר הראשון ש-The Legend of Zelda: Breath of the Wild מבהיר לשחקן הוא ששום דבר שהוא מכיר ממשחקים בסדרה, או משחקים בכלל, כבר לא תופס. כל הכללים, דרך החשיבה וההתנהלות שאפיינו את הסדרה במשך כמעט כל שנותיה, לא רלוונטיים יותר. Breath of the Wild מחזיר את זלדה לשורשים, וזורק עשרים ומשהו שנים של פיתוח משחקיות בז'אנר מאוד מוגדר דרך החלון, לטובת חזרה לבסיס שנבנה אי אז בשנת 1986. בניגוד לרוב המשחקים בסדרה או בכלל בעולם הגיימינג המודרני, Breath of the Wild לא מחזיק את השחקן ביד, לא עוזר ולא מנחה. יש כמה מילים לגבי מטרה כללית, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מהר מאוד לעולם ענקי ופתוח, לבושים פחות או יותר בתחתונים. המשחק זורק את לינק, גיבור המשחק, למים העמוקים, בתקווה שילמד לשחות, ומהר. ככה זה היה ב-The Legend of Zelda המקורי, וככה זה גם עכשיו.

המשחק החדש שם את השחקן בעולם פתוח ועצום מימדים. וכשאני אומר עצום, אני מתכוון לזה במלא מובן המילה. ממלכת היירול של Breath of the Wild מגמדת את עולם המושבות של פולאאוט 4 בלי למצמץ. היא גורמת למשחקים כמו GTA להראות כמו ארגז חול במובן המילולי, ולא המטאפורי. אנחנו מדברים על קילומטרים על גבי קילומטרים של שדות, הרים, גבעות, מדבריות, יערות ועוד ועוד, שכולם עשויים ביד אוהבת ותשומת לב לפרטים. זה עולם ענקי, ואתם השחקנים צריכים לשרוד בו.

השרדות היא מילת המפתח כאן. Breath of the Wild לא עושה הנחות לאף אחד. המשחק הזה דורש מהשחקן להתכונן לכל אתגר, להיות מוכן לכל אפשרות. בכל רגע יכולה לצוץ איזו מפלצת חדשה, איזו מלכודת מתוחכמת או כל צרה אחרת, ואם לא באנו מצויידים בהתאם, כנראה שמהר מאוד נראה את מסך ה-Game Over. כדאי להבין ש-Breath of the Wild הוא אומנם לא משחק קשה, אבל הוא כן משחק מעניש. מי שמתנהג בחוסר אחריות ולא חושב על מה שהוא עושה, ישלם על כך וביוקר. וזה בדיוק מה שמבדיל את המשחק הזה מרוב משחקי העולם הפתוח שמציפים היום את השוק. במבט שטחי אולי נראה שמדובר במשחק הרפתקה-אקשן, אבל אם מסתכלים לעומק, מבינים שמדובר במשחק חשיבה. כל קרב הוא חידה בפני עצמה. כל התקלות היא פאזל שצריך לפתור. מי שירוץ לעבר מחנה האויבים הקרוב עם חרב ביד וצעקות קרב ימצא את עצמו מהר מאוד בצרה. אבל מי שיביט קצת מסביב, יקלוט את האפשרויות שהעולם המדהים הזה מציע.

החופש לבחור

האפשרויות האלה הן מה שהופך את המשחק הזה למיוחד. על כל אתגר שהמשחק מציב בפני השחקן, הוא גם נותן לו שפע של דרכים לפתור אותו. העולם של Breath of the Wild בנוי על בסיס חוקים רחב מאוד, ולשחקן יש את החופש המוחלט לנצל את החוקים האלה לטובתו. האובים בנו את המחנה שלהם באמצע שדה יבש?  נשרוף את השדה, ונלכוד את הטפשים האלה באמצע התופת הבוערת. המשחק רוצה שנתגנב מעבר לאויבים? אולי פשוט נטפס על ההר ממול, ונדאה בעזרת מצנח הרחיפה שלנו מעבר לכל הקטע המסוכן. צריך לפתור חידה בעזרת חשיבה? אפשר אולי גם פשוט להציב כמה פצצות, ולשמיד את כל האזור בלי לחשוב יותר מדי. העיקרון המנחה הוא שאם אתה השחקן יכול לחשוב על פתרון, כנראה שהוא אפשרי בעולם המשחק.

כדי לאפשר את החשיבה הפתוחה הזאת, המשחק מקנה ללינק מספר יכולות בסיסיות כבר בהתחלה. את רובן אני לא אספיילר כאן, אבל אני כן אגיד שהחשובה שבהן היא יכולת הטיפוס. כן, לינק הופך במשחק הזה למעין ספיידרמן קטן. אין כמעט שום משטח שאי אפשר לטפס עליו, ולא משנה כמה הוא חלק. הכל תלוי רק בכח הסיבולת של לינק, וביכולת השליטה של השחקן. אין הר גבוה מדי, אין עמק נמוך מדי, לכולם לינק יגיע עם קצת רצון וקצת סבלנות.

אבל אם הזכרתי את המילה סבלנות, צריך להיות מודעים שצריך מידה מסוימת ממנה כדי לצלוח את המשחק. הוא אומנם משחק ענקי ומדהים, אבל הוא בהחלט לא חף מבעיות. הסבלנות הזאת נדרשת מהשחקן מספר לא קטן של פעמים. אם דברנו מקודם על יכולת הטיפוס של לינק, ובכן, מערכת מזג האוויר של המשחק יכולה להביא לירידת גשמים. וכשאלה יורדים, לינק לא מסוגל לטפס על כלום, כי הוא מחליק כל הזמן למטה. אין דבר מתסכל יותר מאשר טיפוס על הר גבוה, רק כדי שממש לפני הפסגה פתאום יתחיל לרדת גשם, ואנחנו נתקעים במקום כשהאפשרויות הן או לחכות דקות ארוכות עד סיום המבול או לוותר על כל ההתקדמות שעשינו. הסבלנות גם נבחנת במערכת הנשקים של המשחק, שנותנת לכל אחד מהם סף שבירה. החרב האדירה שהצלחתם להשיג ויכולה להשמיד כל אויב שלא יהיה? ובכן, היא כנראה עשויה מקלקר, כי כמעט כל נשק במשחק ישבר אחרי מספר מוגבל מאוד של מכות, ואתם תאלצו למצוא חדש. המשחק מלא במטרדים קטנים כאלה שאולי לא הורסים את החוויה הבסיסית, אבל כן מעיבים עליה באופן מורגש.

כמו סרט מצויר

מעבר לכל אלמנטי המשחקיות הברורים, כדאי גם להזכיר את הצד הטכני של המשחק. אני שחקתי ב-Breath of the Wild על קונסולת הסוויץ' החדשה של נינטנדו, שמשמשת בתור קונסולה ביתית וניידת בו זמנית, ובתור שכזאת, אין מה להשוות בינה לבין ה-PS4 או ה-X-Box One. וכן, הכוח המוגבל יחסית של הסוויץ' מורגש לפעמים, כשקצב ה-FPS של המשחק יורד קצת יותר באופן מורגש מדי. אבל זה לא אומר שהמשחק לא מרשים. אם כבר, להפך. Breath of the Wild הוא הוכחה מוחלטת לכך שעיצוב אומנותי מוצלח עולה על גרפיקה ריאליסטית בכל מצב. המשחק נראה כמו סרט אנימה נהדר, ויפה יותר מכמעט כל מה שאפשר למצוא היום בשוק. הוא גם ימשיך להראות נהדר בעוד עשרים שנה, בזמן שמשחקים אחרים שיצאו אחריו יראו כבר מיושנים.

מילה טובה צריך לתת גם למחלק השמע של המשחק. הנעימות הקלאסיות של הסדרה עושות חזרה בגרסאות מחודשות, ובנוסף מספר רב של מנגינות חדשות, רובן עם דגש על פסנתר, שמעבירות את תחושת החופש המוחלט והעולם הפתוח ש-Breath of the Wild מציע. האפקטים של הנשקים מוצלחים מאוד, והדיבוב של הדמויות (תוספת חדשה לסדרה) רוב הזמן בסדר גמור, גם אם לא מדהים.

סיכום

The Legend of Zelda: Breath of the Wild הוא תוספת מרשימה לסדרת זלדה, ומשחק מצוין בפני עצמו. הוא אדיר מבחינת הגודל וההיקף שלו, מדהים בחופש הפעולה שהוא פורס בפני השחקן, נראה כמו סרט אנימה של אולפני ג'יבלי הנהדרים, ובאופן כללי מציע את אחת מחוויות הגיימינג הטובות ביותר של השנים האחרונות. הוא לא משחק מושלם, ויש לו מספר בעיות קטנות אבל מציקות, אבל הוא בלי ספק אחד המשחקים הטובים ביותר שיצא לא לחוות בשנים האחרונות.