ביקורת – Super Mario Odyssey

אחד המשחקים המצופים של 2017, Super Mario Odyssey, נחת סוף סוף בקונסולה שלנו. והו, כמה שזה היה מוצלח.

המשחק Super Mario Odyssey סוקר באדיבות רשת ארקדיה.

בשנת 1985 יצר מפתח המשחקים האגדי שיגרו מיאמוטו (Shigeru Miyamoto) את המשחק Super Mario Bros. ושינה את כל מה שידעו או חשבו עד אותו רגע לגבי משחקי וידאו. בשנת 1996 מיאמוטו עשה זאת שוב, והוכיח לעולם שאפשר לעשות מהפכות גם בתלת מימד עם Super Mario 64. המשחקים האלה נחשבים, ובצדק, לשניים מהכותרים החשובים ביותר בתולדות תרבות הגיימינג. זה לא סתם שמריו, השרברב האיטלקי המשופם, נחשב לסמל הגדול ביותר של משחקי המחשב – כל משחק גדול שלו הוא חגיגה אדירה, מלא במקוריות וחידושים. הוא תמיד היה הפנים של הדור הבא, של משהו שעוד לא ראינו, והוא מוביל את התעשייה בכלל, ואת Nintendo בפרט, כבר יותר משלושים שנים להצלחות. בגלל כל זה ברור שמשחק חדש שלו תמיד מלווה בהתרגשות גדולה, במיוחד כי עברו כבר יותר משבע שנים מאז שזכינו לראות אותו ב-Super Mario Galaxy 2. ובכן, מריו יוצא למסע חדש וסובב עולם ב-Super Mario Odyssey ולנו יש את הזכות להשתתף בהרפתקה הזאת.

הסיפור, כמו כמעט כל משחק מריו, שולי לחלוטין. הוא כל כך שולי שב-Nintendo החליטו כמעט לוותר עליו, ולראיה – המשחק נפתח באמצע קרב של מריו מול אויבו המושבע באוזר (Bowser), מלך הצבים חובב הנסיכות. כרגיל הנסיכה פיץ' נחטפה, ואנחנו צריכים להדריך את מריו במסע הגדול להציל אותה. רק שהפעם מתלווה אלינו חבר חדש בשם קאפי (Cappy), כובע מדבר בעל כוחות קסומים אליהם נגיע בהמשך. מסתבר שבאוזר חטף על הדרך גם את טיארה (Tiara), אחותו של קאפי, והוא מצטרף אל מריו במטרה להציל אותה. לא בדיוק שיא המקוריות, אבל ממש לא בשביל זה אנחנו פה. פילוסופיית פיתוח המשחקים של Nintendo אף פעם לא הייתה ממוקדת סיפור או נראטיב, אלא מבוססת לחלוטין על משחקיות מהודקת ומדויקת שמנסה למצות עד תום את הדבר שכנראה הכי חשוב במשחקי מחשב – כיף. ובזה, חברים וחברות, הם מצליחים לגמרי.

אם יש מילה אחת שמגדירה את Super Mario Odyssey זה כיף. המשחק נראה נהדר, ומזמין את השחקנים להכנס לעולם הקסום שממתין להם. הדרך לחקור אותו היא בעזרת היכולות האקרובטיות המדהימות של מריו עצמו. אחרי יותר מעשרים שנים של משחקי פלטפורמה תלת-מימדיים, אין ספק שהמפתחים של צוות מריו יודעים איך לגרום לתנועה שלו להרגיש טבעית ומושלמת. היום, יותר מאי פעם, השליטה במריו קלה ואינטואיטיבית. בעזרת מספר לחצנים מאוד מוגבל מריו יכול לבצע כמות מדהימה של קפיצות ודילוגים שמאפשרים לו להתנייד בעולם. בעוד שמשחקים אחרים דורשים מאיתנו לשנן שלל קומבואים ושילובים רק כדי לדעת לעבור מכשול קטן, מריו מקפץ מעל תהומות והרים בקלילות ובאלגנטיות. יש הרבה משחקי פלטפורמה שמנסים להיות כמוהו, אבל בסופו של דבר סופר מריו הוא המקור ולכן גם באמת הטוב ביותר בתחום הזה.

כדי להגדיל את מגוון התנועות שלו, מריו יכול הפעם להשתמש גם בקאפי, החבר הכובעי שלו. זריקה זריזה של קאפי לפנים תיצור מעין פלטפורמה זמנית שעליה אפשר לקפוץ כדי להגיע לנקודות שבעבר היו מעבר לטווח הזינוק שלנו. היכולת הזאת אפילו משתדרגת אם משחקים בשני שחקנים, כאשר שחקן אחד שולט במריו עצמו והשני בקאפי ובעזרת שיתוף פעולה מדויק אפשרי לבצע מהלכים מרשימים מאוד.

מעבר ליכולת הזאת, לקאפי יש יכולת קסומה ואפלה למדי שמהווה את אחד האלמנטים העיקריים של המשחק. אם מריו משליך את קאפי על יצורים שונים בעולם הוא יכול להשתלט עליהם באופן זמני. באותו הרגע מריו בעצם נכנס לראש של הגומבה, קופה או כל יצור אחר שמייד מקבלים שפם מרשים ונתונים לשליטתנו. כך נפתחות בפני השחקן יכולות חדשות, שלכולן שימושים שונים ומעניינים. הגיוון הזה בסגנון המשחקיות מכניס משב רוח רענן לחוויה כולה, ויוצר כמה מקטעי הפלטפורמה המקוריים ביותר שראינו מזה שנים. ההרגשה אחרי שמבצעים מהלך מסובך בו משתלבות היכולות החדשות האלה עם הקפיצות של מריו היא פשוט נפלאה ומעניקה תחושה של סיפוק עמוק וחמים בבטן.

את מגוון הכישרונות הללו מנצלים מריו וקאפי במסעם סביב העולם. יחד איתם נבקר בשלל ממלכות שונות, כשלכל אחת מהן מראה ייחודי משלה. החל ממדבר שמאוכלס על ידי שלדים מקסיקנים חמודים, דרך ממלכת קרח בה גרים מעין דובונים עגולים ופלאפיים, ועד ל-New Donk City – עיר מודרנית עם גורדי שחקים שרק מחכים שנטפס עליהם. כל האזורים הללו מעוצבים ומחושבים באופן מושלם. אין פרט בהם שלא זכה למחשבה וטיפול אוהב מהמפתחים כך שישתלב בצורה הטובה ביותר ויעצים את תחושת הכיף שהמשחק מעביר.

המטרה שלנו בכל שלב היא לאסוף Power Moons, ירחי כוח, שמחליפים את הכוכבים הקלאסיים של הסדרה. בכל ממלכה וממלכה ממתינים לנו עשרות ירחים כאלה, חבויים בכמעט כל פינה. בכל המשחק כולו יש 999 ירחים כאלה אותם נשיג תוך מילוי מגוון משימות שונות ומשונות, החל מחיסול ממוקד של בוסים ועד תחרות קפיצה בחבל. בנוסף אליהם נאסוף גם מטבעות זהב וכן מטבעות סגולים שייחודיים לכל ממלכה בפני עצמה. בכל העושר הזה נשתמש כדי לקנות למריו ביגוד חדש. מדובר אומנם בשינוי קוסמטי בלבד, אבל קשה לתאר את תחושת השמחה כשמריו מתלבש כמו קאובוי עם כובע של שף בזמן שהוא מקפץ בג'ונגלים.

כאן צריך לציין שהמשחק עצמו די קל. את רוב הבוסים הבסתי בניסיון הראשון, וגם כשבאמת נפסלים בגלל קפיצה לא נכונה או איבוד של נקודות החיים המשחק רק נותן לנו "קנס" קליל של 10 מטבעות זהב ומחזיר אותנו לנקודת השמירה הקרובה ביותר. לא בדיוק אסון, ומאוד סלחני. מצד שני, כנראה שזה מראה על הגישה של המפתחים למשחק – Super Mario Odyssey נועד להעביר חוויה של כיף אבל קצת פחות של אתגר גיימינג רציני.

המשחק כמובן עובד על קונסולת ה-Nintendo Switch בלבד, ולכן משתמש בחומרה שלא בדיוק עומדת בקנה אחד עם ה-PS4, Xbox One או מחשב אישי חזק. למרות כל זאת, Super Mario Odyssey נראה מדהים. Nintendo מוכיחים בפעם המי יודע כמה השנה שעם עיצוב אומנותי נכון זה לא באמת משנה מה כוח העיבוד שלך, אלא איך אתה משתמש בו. בזמן שמשחקים כמו Call of Duty או Star Wars Battlefront 2 מנסים להראות אוטלרה-ריאליסטים, מריו מחבק מראה צבעוני שמכניס שמחה ללב. מריו מעולם לא נראה טוב יותר, והוא מתחרה רציני במיוחד על תואר המשחק היפה של השנה.

מבחינה טכנית, מדובר בכותר מלוטש ומלוקק כמו שרק Nintendo מסוגלים. המשחק רץ חלק לחלוטין, בלי שום תקלות. המוזיקה שמלווה אותו גם טובה מאוד, ועושה שימוש מושכל בנעימות מוכרות וקלאסיות יחד עם שירים וקטעים חדשים. אומנם לא מדובר במשהו שלדעתי נזכור למשך שנים, אבל הצד המוזיקלי בהחלט עושה את עבודתו.

אז מה בעצם מונע מהמשחק להיות מושלם? ובכן, כמה עניינים קטנים אבל מציקים. דבר ראשון, התחושה שלי היא שהשלבים עצמם קצת קטנים מדי. אומנם הם דחוסים ומלאים באין סוף דברים לעשות, אבל בסופו של דבר כמות המטרים הרבועים עליהם נסתובב לא משתווה למשחקים מודרניים כמו Assasins Creed: Origins או The Legend of Zelda: Breath of the Wild של Nintendo עצמם. יש כאלה שיעדיפו שלב קטן ומעוצב לשלמות, אבל הייתי שמח לקצת יותר מרחבים. דבר שני היא המצלמה. עם כל הכיף והשליטה המושלמת במריו עצמו, המצלמה שמלווה אותו ומספקת לנו את נקודת המבט על המשחק לא תמיד עושה את העבודה כמו שצריך. לפעמים היא לא פועלת לבד מספיק טוב ודורשת השגחה מיוחדת. לפעמים להפך, היא לוקחת לעצמה יותר מדי שליטה ותוקעת אותנו בזווית שפשוט לא נוחה לביצוע של הקפיצה. מדובר באירועים בודדים, אבל שהכריחו אותי לעשות קטעי פלטפורמה מסויימים יותר מדי פעמים. למרות כל זאת, אין בזה באמת פגם מבחינת תחושת הכיף שמלווה את המשחק כולו.

בסופו של יום, Super Mario Odyssey הוא עוד הצלחה גדולה של Nintendo. למי שאוהב משחקי פלטפורמה אין בכלל שאלה – מדובר בכותר הטוב ביותר מזה שנים שמספק שעות על גבי שעות של הנאה. לכל השאר הוא גם מומלץ, ולו רק כי מדובר בשיעור על ידי המאסטרים של הז'אנר על איך בונים משחקי וידאו. השרברב האיטלקי נותן עוד דחיפה חזקה לספריית המשחקים הנהדרת של ה-Nintendo Switch, ועוזר לחזק את מעמד הקונסולה הזאת בתור אחד הדברים המעניינים והטובים בשוק הגיימינג המודרני.