מלחמת הקפטנים – ביקורת לסדרה הפלקון וחייל החורף

עכשיו שסדרת הקומיקס "הפלקון וחייל החורף" הסתיימה, הגיע הזמן לתת ביקורת נטולת ספוילרים על מה שהיה טוב ומה הרגיש חסר

עם יציאתו של "הנוקמים: סוף המשחק", הגענו לשלב חדש ביקום הסינמטי של Marvel שמתפרס כעת לשירות הצפייה Disney+ עם הסדרות WandaVision, Loki ו-"הפלקון וחייל החורף". אחרי ההצלחה של WandaVision (כולל טיפה אכזבה), הגיע תורם של באקי וסם להמשיך את המורשת של קפטן אמריקה בסדרה החדשה.

הסדרה פותחת עם שני הגיבורים שלנו אחרי האירועים של "סוף המשחק". באקי (כעת עם זרועה הויברניום שלו) הולך לפסיכולוגית ומנסה להתגבר על סיוטים בלילה של כל הרציחות שביצע בתור חייל החורף, הוא כותב בספרון של סטיב רוג'רס את האנשים שעשה להם עוול במטרה לכפר על חטאיו ולהוריד אותם מרשימתו, אבל כל התהליך התרפי שלו נעצר כשהוא רואה מה קורה עם סם.

סם וילסון, הפלקון, ממשיך לבצע משימות עבור הממשלה ולצוד פושעים, בדומה למה שסטיב עשה עבור ש.י.ל.ד. ב"חייל החורף", אפילו נלחם בעצמו בבאטרוק, הצרפתי שבו נלחם קפטן אמריקה ב"קפטן אמריקה: חייל החורף". אחרי שהגיע להחלטה שאינו יכול לקבל את המגן שסטיב נתן לו בסוף של "הנוקמים: סוף המשחק", סם מוסר את המגן למוזיאון ה-Smithsonian, אבל כמובן שממשלת ארצות הברית עושה מה שהיא רוצה והיא מחליטה לתת את המגן לג'ון ווקר, קפטן אמריקה חדש, וזה הפרק הראשון.

הפרק הראשון מגדיר נהדר את הטון לאורך כל הסדרה. "הפלקון וחייל החורף" מאוד מרגיש כמו המשך טבעי של סרטי "קפטן אמריקה" המצוינים, הסדרה מתרכזת כעת בלקחת את שני החברים הטובים של סטיב ולהפוך אותם לדמויות מרכזיות ובמשמעות האמיתית של להיות קפטן אמריקה, משהו שאני מרגיש שלעולם לא קיבל יחס בסרטים של Marvel. הסרטים שבכיכובו של קפטן אמריקה כן התרכזו בסטיב רוג'רס והאישיות שלו, ולמה הוא התאים לגלם את קפטן אמריקה, גם במלחמת העולם השנייה וגם היום, אבל רק בסדרה הזו ממש צללנו אל תוך המשמעות של המדים הכחולים, אדומים ולבנים ותפקידו של הגיבור בארצות הברית.

משהו שכמובן אולי יהיה קשה לצופים ישראלים להתחבר אליו, היות ואינם מכירים כל כך את ההיסטוריה האמריקאית, בעיקר סביב אפרו-אמריקאים, ואת הרוח הפטריוטית של ארצות הברית. אבל בתור מישהו שצפה באינספור סדרות וסרטים שקשורים להיסטוריה של ארצות הברית, ושנשאר מעודכן עם המצב העכשווי של המדינה, מאוד הצלחתי להתחבר ללב והרגש של הסדרה. אבל כמובן שזה לא כל העניין של הסדרה, פשוט הנושא החשוב ביותר והעוצמתי ביותר שלה, מעריצים של ה-MCU עדיין ימצאו הרבה דברים שאפשר להנות מהם.

אנחנו עדיין מקבלים המון אקשן בכל פרק עם אפקטים מצוינים וכוראוגרפיית קרבות נהדרת ויצירתית, בעיקר באופן שהפלקון משתמש בחליפה שלו להלחם. ישנן הרבה דמויות נוספות (חדשות וותיקות) שמעורבות בסיפור, ביניהם הברון זימו מ"קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים" שגונב את ההצגה ויוצר Meme חדש כמעט בכל פרק, ואנחנו מקבלים גם מסע רגשי עבור באקי, עם סצנה סוחטת לב שמשוחקת נהדר על ידי סאבסטיאן סטן, מה שמוביל אותו לעתיד טוב יותר.

הסדרה גם, בדומה ל-WandaVision, מתמודדת עם ההשלכות של הבליפ. עכשיו שכולם חזרו אחרי 5 שנים, איפה הם יגורו? מה המצב הבינלאומי? איך הממשלה מתמודדת עם זה? נושאים שאני שמח שעסקו בהם, למרות שלא נכנסו אליהם מספיק לעומק. אבל מה שכן, הם מובילים ל"נבלי" הסדרה, ה-Flag Smashers שמאמינים שצריך להחזיר את העולם למצב שהוא היה בתקופת הבליפ, בלי ממשלות ובלי גבולות, רעיון שאני מאז ומתמיד האמנתי בו בצורה כלשהי, אז מצאתי חיבור חזק ל"נבלים" של הסדרה שלא זכיתי עד כה משאר הנבלים של ה-MCU, אפילו שלקראת הסוף לא הזדהיתי איתם כל כך ואני חושב שהם יכלו להכתב בצורה יותר מעניינת ומעמיקה. עדיין, זה רעיון מאוד מציאותי ורלוונטי ל"סוף המשחק" שהצליח להתאים לשני גיבורינו שבעצמם נאבקים עם למצוא את מקומם בעולם של היום, פלקון בתור קפטן אמריקה אפרו-אמריקאי ובאקי בתור מתנקש לשעבר שמכפר על עברו ומנסה למצוא שלווה.

כל הפרקים היו מרתקים, עם כתיבה טובה ומשחק נהדר מכולם, ספציפית סבסטיאן סטן, אנתוני מאקי ווויט ראסל, שממש מצליח לגרום לכם לשנוא את קפטן אמריקה החדש. למרות זאת, הייתה הרגשה קלה שהפרק האחרון של הסדרה היה טיפה מזורז. בכל מקרה, הסדרה הרגישה כמו סרט Marvel ארוך שממשיך את המורשת של קפטן אמריקה בצורה טבעית ומעניינת עם שני חבריו הטובים ביותר.

סיכום

"הפלקון וחייל החורף" היא עוד סדרה נהדרת מהיקום הסינמטי של Marvel שמצליח להעמיק את הדמויות הקיימות של היקום לקראת הסרטים העתידיים, ובו בזמן לתת לנו הבנה עמוקה יותר של הסמבוליות והמורכבות של הדמות של קפטן אמריקה, משהו שאולי צופים ישראלים יתקשו להתחבר אליו, אבל משהו שמרגיש רלוונטי בימינו יותר מתמיד.