סיקור סרט: רובין הוד (2018) נסיך הריבוטים

רובין הוד (2018) הוא עוד עיבוד קולנועי לסיפור הידוע. יש הרבה רעיונות חדשים, והרבה רעיונות ישנים, שמופיעים כאן אבל לא טרחו לחבר ביניהם.

זה נראה שאי אפשר לעבור עשור קולנועי בלי לזכות לפחות בעיבוד אחד של רובין הוד, אבל זה רק אם מחשיבים את הסרטים הגדולים. מסתבר שיש הרבה יותר ממה שאני זכרתי. כל זה קורה כמובן כי מדובר בסיפור מוכר שאין לאף אחד זכויות יוצרים עליו. כל סרט מנסה לתת את האמירה הייחודית שלו על הסיפור, ואולי על העולם שבתוכו הסרט מיוצר, ונראה שהסרט החדש רובין הוד (2018) מנסה לתת המון אמירות ייחודיות כדי להצדיק את הקיום שלו. ועוד כמה אמירות לא ייחודיות. הסרט מתנתק בכוח מז'אנר סיפורי המעשיות, חוץ ממתי שהוא לא. הוא מנסה להציג דמויות ריאליסטיות ולהבדיל את עצמו מקלישאות חוץ ממתי שהוא מקבל לחלוטין את זה שמדובר בסיפור קלישאתי. הנבלים בסרט הם לא סתם נבלים מסיפורי ילדים ויש להם ניואנסים, חוץ ממתי שממש אין להם. בסופו של דבר מדובר באיזה 4 סרטים שהבמאי אוטו באת'אורסט חיבר ביחד כאילו שם המשפחה שלו הוא פרקנשטיין. כל זה לא מונע מהסרט להיות מאוד כיפי, כמעט כל הסצינות מהנות וזה בילוי לא רע, אבל בתור יצירה קוהרנטית – הסרט לא מצליח.

בפתיחת הסרט אנחנו רואים ספר ישן של רובין הוד נפתח ומוביל אותנו לסצינה הראשונה. ראיתי הרבה סרטים שנפתחים ככה ומדובר בספר עם האיורים הכי ריאליסטיים אם אנחנו מניחים שהוא נכתב בימי הביניים. משם אנחנו עוברים לאחוזת לקסלי בנוטינגהאם – והנוף בסרט הזה, כאשר מראים לנו אותו, פשוט יפיפה. אהבתי מאוד איך שהסרט, בשלב הזה, מודע לעצמו ומציג לנו את רובין ומריאן מהר מאוד ולא מושך את זה סתם. תוך חמש דקות אנחנו עוברים לאפגניסטן, כלומר עיראק, כלומר וויטנאם כלומר מסעי הצלב. וכאן היה החידוש הראשון של הסרט. מסעות הצלב מוצגים בתור לחימה מודרנית. מצד אחד זה מעניין ויוצא דופן ללכת בכיוון הזה במקום שר הטבעות לייט כמו רוב הסרטים המודרנים שיש בהם קרבות עם חרבות. מצד שני, זה ממש ממש מוזר. זה נראה כאילו מישהו עשה מוד ל-Call of Duty ששינה רק את המראה של כלי הנשק ולא שינה שום דבר אחר. רובין הוד ושאר הצלבנים לבושים בשכפ"צ של ימי הביניים במקום בשריון (למרות שיש אבירים עם שריון מלא בהמשך הסרט) ומנהלים לוחמה בשטח בנוי. הם מסתובבים עם הקשתות שלהם כמו רובים מודרנים אבל… למה אתם מסתובבים במסדרונות עם קשתות ולא חרבות? זה לא הגיוני. זה לא עובד. אולי מהר מאוד הם נקלעים למערב של המקומיים שמתמשים במכונת ירייה, אבל עם חיצים במקום כדורים ומשהו שהיה נראה לי כמו בזוקה (עדיין משתמשים בשם הזה ל-RPG?) מחיצים, עד שהסרט הראה לי איך באמת נראית בזוקה עם חיצים. זה אולי רק אני והידע ההיסטורי החובבני שלי, אבל כל כך הרבה דברים לא הסתדרו פה.

מסטייל ויזואלי של המזרח התיכון בימים אלו, אנחנו עוברים לאנגליה בסגנון Steam Punk עם קצת אוליבר טוויסט. אל דאגה, אנחנו גם נספיק לקפוץ לשיקאגו של שנות ה-20 בהמשך. רובין הוד חוזר לאחוזה שלו, מגלה שכולם חושבים שהוא מת, מריאן נשואה (או אולי סתם יוצאת?) עם מישהו אחר ושלוחם מוסלמי הצטרף אליו על מנת לשכנע אותו להילחם בשריף הרשע מנוטינגהאם. משם אנחנו רצים מהר למונטאז' אימונים מאוד כיפי ומאוד לא קשור לשאר הסרט. רובין הוד צריך לגלם את התפקיד של אוליבר קווין… כלומר ברוס ווין… כלומר רובין מלוקסלי כדי להתחבב על השריף ולגלות לאן כל הכסף הולך. הסרט משך אותי באף כאילו זה הולך להיות מהיר ועצבני אבל אז התאכזבתי כי כל הפריצות והגניבות של רובין הוד הם סתם סצנות פעולה בלי שוד. אבל אז סצינת הפעולה האחרונה היא באמת שוד ובאמת מתוחכמת וזו סצינת הפעולה הכי טובה בסרט. אז יש לנו סרט קלישאתי ומודע לעצמו, סרט שמנסה לתת טייק חדש ולא קלישאתי לסיפור ישן, סרט גיבורי על, סרט על חיילים משוחררים באמריקה של היום וסרט על Occupy Wall Street. אם רק מתישהו היו בוחרים איזה סרט אנחנו נקבל אולי זה היה סרט יותר טוב. אולי הדמויות היו יכולות

להתפתח בצורה טבעית ולא סתם כדי לקדם את העלילה, אם בכלל. איפשהו בסרט הזה מתחבא סרט פרובקטיבי וחתרני שמתרחש בימינו אנו בו רובין הוד חזר משירות צבאי באפגניסטן וזה יכול להיות סרט מעולה. אבל אף אחד לא עשה אותו. הנבלים בסרט הם רשעים, אבל ממש רשעים. הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני שומע על הכנסייה ומסעות הצלב זה רצח ואכזריות ועדיין אני מרגיש שיש כאן ייצוג לא הוגן לדת הנוצרית בימי הביניים. יש גם כמה מקומות שמאוד בולט שהם משאירים מקום לסרט המשך. בלי קשר להאם באמת ייצא עוד סרט בסדרה, יש כאן דוגמה מצוינת לאיך לא להכין מקום לסרט המשך. יש דמויות ומעשים שמשאירים מקום להמשך אבל בשום מקום הסרט לא גרם לי להרגיש שיש משהו שאני רוצה שיופיע רק בהמשך. העלילה מוכנה להמשך כי דרשו ממי שכתב את הסרט להשאיר מקום לעוד סרט, לא כי יצרו עולם מעניין שנרצה ממנו עוד.

כל זה לא אומר שלא נהניתי מרובין הוד (2018), ואנשים באולם שלי נהנו הרבה יותר ממני. אני מאוד הופתעתי לשמוע מחיאות הכפיים בסוף הסרט. אם אתם אנשים שלא מפריע להם המעברים החדים באווירה, טון ותמה אתם תהנו מאוד מהסרט. בתור יצירה אחידה זה כישלון חרוץ, בתור פעילות כיפית שאפשר לא לחשוב יותר מדי. אישית אני הייתי מחכה שזה יהיה בחינם ב-VOD אבל אני מבין לחלוטין מי שישקיע ויראה אותו בקולנוע.