לילה לא שקט – ביקורת הסרט "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" | Scary Stories to Tell in the Dark

"סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" הוא סרט אימה בטעם של פעם

קריאת סיפורי אימה היא לא תמיד דבר קל לילדים, צריך אומץ מסוים כדי לקרוא אותם. עבור ילדים רבים, קריאת סיפורי אימה היא לא רק החשיפה הראשונה שלהם לז'אנר אלא גם החשיפה הראשונה לעצם הרעיון של פחד קיומי. היצורים האפלים בסיפורי אימה רבים תואמים לעתים קרובות את הסיוטים או הזיכרונות הגרועים ביותר שלהם, ואת הצרות היומיומיות שהם לא מצליחים לעבד במודע כמו התמודדות עם בריונים, מוות של סבים וגירושי הורים. קריאת סיפורי אימה יכולה בשביל ילדים מסוימים להיות גם מרד מסוים כלפי הסמכות ההורית. זו כנראה הפעם הראשונה שילד מסתיר ספר מהוריו, הקריאה מהווה למעשה את אחד מסודותיו האישיים הראשונים (ביחד עם אוננות ומשחקי ווידאו אלימים). הסיפורים שמופיעים בסדרת אוספי הסיפורים הקצרים "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" של סופר הילדים המנוח אלווין שוורץ תואמים את המאפיינים האלה. כמו כל הסיפורים הטובים גם הם נולדו מסיפורי עם ומעשיות, הם היו פשוטים ותמימים מספיק כדי שילדים יקראו אותם, אך יחד עם זאת מפחידים מספיק כדי להטריד אותם ועמוקים מספיק כדי שגם מבוגרים יוכלו להתעמק בהם. המפיק גיירמו דל טורו (במאי הסרטים "צורת המים" ו-"המבוך של פאן") והבמאי אנדרה אוברדאל לקחו כמה סיפורים מהספר ורקחו באמצעותם סרט שמערבב בין מותחן אימה לבני הנעורים לבין אימה פוליטית ומזכיר מאוד את "פולטרגייסט", סרט האימה עטור השבחים בהפקתו של ספילברג שיצא בשנת 1982.

"סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" מתמקד במעשיהם של שלושה חברים בליל כל הקדושים של שנת 1968 – סטלה (זואי קולטי), אוגי (גבריאל רוש) וצ'אק (אוסטין זאג'ור) המתכוונים לנקום בבריון שהתעלל בהם בימי בית ספר, טומי מילנר (אוסטין אברמס). התוכניות שלהם משתבשות כשמילנר מחליט להשיב מלחמה. הוא וחבריו, רודפים אחר הילדים לקולנוע דרייב-אין, מה שגורם להם להתחבא במכוניתו של רמון מוראלס (מייקל גארזה). רמון, שעבר לא מזמן לעיירת הפרברים המנומנת בה מתרחש הסרט, מתיידד עם סטלה ומלווה את שלושת הילדים לבית רדוף רוחות. האגדה מספרת, שילדה בשם שרה בלוס התאבדה בבית, ואם מישהו יבקש בקול מספיק רם היא תספר לו סיפור, אם היא תעשה את זה האדם לא ישמע יותר סיפורים בחייו (אם אתם מבינים למה אני מתכוון).

הארבעה מגלים את ספרה של שרה, שהאגדה מספרת שנכתב בדמם של ילדים. בהמשך הם נכלאים בחדרה של שרה ביחד עם אחותו של צ'אק, רות (נטלי גנשהורן). הם מצליחים להימלט עם הספר בידיהם, אך הסיפורים מתחילים לכתוב את עצמם באופן קסום על דפי הספר, כאשר כל סיפור מותאם לאחד מהילדים, ומספר על מותם בצורה זוועתית ובדיונית.

הסיפורים שדל טורו ואוברדאל החליטו לעבד בסרט תואמים מאוד את הדמויות הראשיות שעליהם הסיפור מדבר. בדומה לסיפורים המקוריים העיבוד הקולנועי נע על קו התפר שבין הנאיביות היומיומית לבין אימה, פחד והגזמה, קו כל כך טבעי בכל חייו של נער מתבגר. בסרט עצמו יש מעט מאוד אלימות והוא נוטה לצד היותר מעודן של סרטי האימה, בהן תחושת החרדה הקיומית והאבדון המתקרב חזקה יותר מכל מחזה אלים. למרבה הצער אוברדל נוטש את הקו הזה בסוף הסרט – מה שמזיק לעלילה ומוביל לסיום קצת חלול ובנאלי.

הילדים בסרט לא מתמודדים רק עם סכנה על טבעית, אלא גם עם בעיות חיצוניות בחיי היומיום. אמה של סטלה ברחה לפני שנים, ומאז היא פגיעה רגשית. העבר של רמון הפחיד אותו עד כדי כך שהוא ברח ממנו. צ'אק לא יכול לעבד סיוט שהיה לו לפני זמן רב. רמון צריך להתמודד גם עם גזענות ממפקד המשטרה המקומי (גיל בלוס). הסרט נוגע גם בסוגיות אחרות כמו מחלות נפש אבל לא ברצינות שנדרשת לנושא כה כבד. הסיפור עצמו מתרחש על רקע הבחירות לכהונתו השנייה של ניקסון ומלחמת וייטנאם. העלילה מנסה לעבוד בדרגות וברבדים שונים (באופן שאפתני ואולי מעט יומרני), אך נראה כי היא לא מצליחה להתמודד איתם כאשר הם מתחברים יחדיו. כתוצאה מכך התפרים שמחזיקים את יצירתו של אוברדאל יחד, קשורים באופן משוחרר מדי וכמעט נפרמים.

הסרט מלא באימה ילדותית ודיאלוגים קלישאתיים, לא דבר רע בהכרח, במיוחד כשמבינים שמדובר בעיבוד של ספר ילדים. הסרט משתמש למעשה בילדים כאמצעי למסגר כמה דברים תחת קורת גג אחת. בראש ובראשונה הוא מאחד כמה סיפורים בודדים מסדרת הספרים המקורית וגם מצליח לאחד את האווירה, האסתטיקה והרעיונות הפוליטיים והתרבותיים של סוף שנות ה-60.

למרות ניסיונו של הסרט להיות ער לבעיות הפוליטיות השונות של התקופה הוא נופל בהצגת דמויות מסוימות באופן סטריאוטיפי. לו לו (לוריין טוסיינט), חברתה השחורה לשעבר של שרה בלוס, נמצאת בסרט על תקן הזקנה השחורה בעלת יכולות קסומות שעשתה הכל בעבר כדי להגן על חברתה הצעירה הלבנה ועוזרת לגיבורה הלבנה לגלות את האמת.

כל הטענות שהעליתי עד עכשיו מתגמדות בהשוואה לסוף הבנאלי של הסרט. נראה כאילו התסריטאים איבדו את הקשב שלהם במהלך כתיבת התסריט ולא כל כך ידעו איך לסיים אותו. מצד אחד נראה שהם רצו סוף שמח בסגנון "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", שתואם את סיפורי המעשיות ומצד שני הם כנראה רצו סוף פתוח לטובת סרטי המשך פוטנציאליים. הניסיון לחבר את קצוות החוטים הפוליטיים זה לזה בצורה מספקת, כנראה הובילה אותם לכתוב את הסוף הכי א-פוליטי וקונפורמיסטי שיכול להיות לסרט כזה. סיפור מרד נעורים מהסוג שהוצג לאורך הסרט צריך לממש את האידאליזם שמאפיין את גיל הנעורים לטוב ולרע, ללכד נגד הזרם ולא איתו. אני מקווה שלא תצאו מהביקורת הזאת בתחושה ש-"סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" הוא סרט רע כי הוא בהחלט לא אבל חשוב שנהיה ביקורתיים כלפי סרטים גם כאשר מדובר בסרטי אימה.