ים של דמעות – ביקורת המשחק Sea of Solitude

הגיע הזמן לצאת למסע קסום ואפל במשחק החדש Sea of Solitude של חברת EA

אחד המשפטים שגיימרים אוהבים להצמיד לחברת EA הוא שמשחקים לשחקן יחיד מתים, אבל החברה הראתה פעם אחר פעם את הרצון לקדם משחקי כאלה מאולפני פיתוח עצמאיים, כמו Unravel, A Way Out והמשחק החדש Sea of Solitude. האם הוא מצליח כמו השניים האחרים?

המשחק מתחיל עם קיי, נערה צעירה שהופכת לאט לאט למפלצת שחורה עם נוצות. כאשר היא מתעוררת בתוך סירה באמצע האוקיינוס היא פוגשת ילדה צעירה שפולטת אור חזק וקיי שטה בעקבותיה עד שחוטפת את הילדה מפלצת שממשיכה לתקוף ולהעליב את קיי, כתוצאה מכך היא יוצאת למסע בעקבות הילדה ובעקבות כדור אור בשם גלואי.

בחלקו הראשון של המשחק אתם חוקרים עיירה, שהיא ככל הנראה עיירת הילדות של קיי או עיירה מזכרונותיה שהוצפה במים ואתם מנסים למצוא את הילדה בזמן שאתם נעים בין הבניינים ונמנעים ממפלצת במים שרוצה לבלוע אתכם. בחלקו השני, אחרי שקיי התגברה על המפלצת הראשונה, היא מגלה את אחיה הקטן שהוא כעת ציפור שחורה ענקית ולומדת שהוא שינה את צורתו בגלל שהיא התעלמה ממנו והוא עבר התעללות בבית הספר, קיי לומדת מהטעות שלה, ועוזרת לאחיה לחזור לצורתו הנורמלית.

אותו דבר קורה עם שאר בני משפחתה של קיי כאשר היא לומדת לאורך הדרך על אחריות כלפי משפחה, שחיי נישואים לא בהכרח מבטיחים אושר ושלפעמים צריך לתת למישהו את החופש למצוא את עצמו. מה שהופך את Sea of Solitude בעיניי למשחק אינדי נהדר.

כל אולפן יכול ליצור משחק עם משחקיות מהנה או עולם פתוח, אבל זה באמת אתגר לא קל ליצור משחק עם סיפור מעניין, מורכב ועמוק, ויש לי הערכה גדולה למשחקים שמסוגלים לגרום לי להתעמק רגשית, להתחבר למסע ולהביע את דעתי על בחירת הדמויות, כמו המשחקים  Hellblade: Senua’s Sacrifice, The Last of Us ו-Shadow of the Colossus.

מה שאהבתי במיוחד בסיפור, זה שהוא מתעמק בנושא של בדידות, אותה אנשים יכולים לחוש גם כשהם מוקפים באנשים, חברים ובני משפחה, משהו שראיתי קורה אצל הרבה אנשים צעירים שאני מכיר, בעיקר גיקים וגיימרים, שלפעמים נכנסים לדכאון ומתקשים לצאת ממנו. Sea of Solitude עושה עבודה די טובה בלקחת את הנושאים האלו ולתרגם אותם למשחקיות חזותית על המסך, כמו בעל שלהוט על הקריירה שלו, רוצה להצליח בעבודתו ואין לו זמן למשפחתו המיוצג במשחק על ידי זיקית ענקית יורקת אש שמטפסת על בניין משרדים.

לא תמיד המטאפורות האלה עובדות אבל רוב הזמן הן כן וזה מאוד חכם באופן שזה מתבטא בדמות, מה שהיא עושה והסביבה שלה. לא הייתי אומר שהמשחק נכנס יותר מדי לעומק הבעיות והתסמינים הנפשיים כמו ב-Hellblade, אבל הוא עושה עבודה טובה בלהביא לנו מקרים מאוד אמיתיים מהחיים ופתרונות מציאותיים להם, ואני חושב שזה יכול ללמד ולעזור להרבה גיימרים צעירים.

השליטה בקיי היא די סטנדרטית – היא יכולה ללכת, לקפוץ ולטפס על מכשולים. על מנת שתוכלו לדעת לאן ללכת קיי מצוידת באקדח נורים שמסמן לה מה המטרה הבא שלכם, אבל הוא גם הכלי היחיד שלה במשחק חוץ מלהרים ולהפעיל חפצים באמצעות כפתור הפעולה. אקדח הנורים גם מאפשר לכם להאיר דברים כדי לפגוע ביצורים אפלים וגם משמש אתכם בחלק מהעימותים שלכם עם המפלצות. 

בעולם המשחק מפוזרים שחפים ובקבוקים עם פתקים בתוכם, אבל מצאתי את עצמי די מתעלם מהם בגלל שהם לא תרמו כלום למשחק, השחפים רק עפים לכיוון המטרה הבא (משהו שאקדח הנורים כבר מסמן) והבקבוקים סתם כוללים פתקים גנרים שלא תורמים בכלל לסיפור. פספוס הזדמנות בעיניי להכנס יותר לזכרונותיה של קיי והחיבור שלה למפלצות.

עולם המשחק הוא כמו סוג של חלום. קיי שטה עם הסירה הקטנה שלה בעיר הקבורה תחת מים, ולאורך המשחק היא מגיעה למקומות המוכרים לה מילדותה, כמו בית הספר של אחיה הקטן או שוק שאליו ההורים שלה היו הולכים פעם, אבל כמה שהמים והעיר עצמה יפים לעין, והרגעים בהם גלואי פותח את המים יכולים להיות עוצרי נשימה, העיר עצמה לא כל כך מעניינת ומרגישה די ממוחזרת, והיא לא דומה כלל לעיר עליה היא מבוססת, ברלין.

מה שכן, ישנם מספר מקומות שהיו מאוד בולטים לעין והשאירו רושם בעיניי, כמו הפסל הענק של העיר או בית הספר של אחיה הקטן. בנוסף, אהבתי שהמשחק בעצם משתמש באותו האזור כל הזמן ורק משנה את התנאים הסביבתיים שלו, בהתחלה זה מרגיש כמו אביב ויש שמש ומים בכל מקום, אחרי זה יש פחות מים וזה מרגיש כמו יום קיץ ולבסוף הכל מושלג כמו החורף. הכל בעצם נעשה על אותה התבנית, או כך זה נראה לעין לפחות.

למרות שראיתי גרפיקה די דומה במספר משחקי אינדי, הגרפיקה של Sea of Solitude מאוד מתאימה למשחקיות והסיפור שמוצגים על המסך והיא נראת לא רע בכלל, בעיקר אפקטי האור והמים, החשובים מאוד למשחק בכלל ולמשחקיות בפרט. אבל זה העיצוב החזותי שנותן למשחק את הגוון הייחודי שלו ביחד עם הגרפיקה, המייצג את העולם המחשבתי המוזר של המשחק. תוסיפן לזה את עיצוב הדמויות והמפלצות החכם וקיבלתם עיצוב חזותי שמתאים לבעיות של כל מפלצת שקיי פוגשת.

האנימציה גם מאוד טובה וחלקה – משחקים אינדי אינם רצים בצורה חלקה, אבל במשחק זה הגרפיקה זורמת בצורה מאוד טובה, והיא מגיבה מאוד טוב למשחקיות.

המוזיקה של המשחק היא מאוד נעימה ואפילו די קסומה, אבל לא מצאתי אף מנגינה בלתי נשכחת שהייתי רוצה לשמוע אפילו אחרי שסיימתי את המשחק כמו ב-King’s Bird. לפחות האפקטי הקול, כמו המים הגועשים כשגלואי פותח את הים עבורכם או קול הרוח מהכנפיים של מפלצת הציפור, נשמעים ממש טוב.

הדיבוב הוא די טוב אבל הרגשתי שמגבלות האנגלית של המדובבת הגרמניה של קיי טיפה הקשו על הבעת הרגש שלה בתחילת המשחק. מה שכן, עם הזמן היא התחילה להשמע הרבה יותר נוח בתפקיד והיא משדרת הרבה רגש לקראת סוף המשחק.

Sea of Solitude הוא משחק אינדי קסום וקצר. למרות שהמשחקיות לא נותנת יותר מדי גיוון, הסיפור, הגרפיקה והעולם נותנים חווית משחק מספיק ייחודית שאני חושב שכל שחקן יוכל להתחבר אל המשחק ולהבלע אל תוך ים הרגש שמציף את עיר הילדות של קיי.